הפועל פתח תקווה נמצאת במצבה הקשה ביותר מאז הקמתה.

הקבוצה מתבססת בליגה השנייה וכיום היא נמצאת במקום ממנו ירידת ליגה היא אפשרות לא מופרכת, ונראה שהסוף קרוב מתמיד, והתאיידות לחשכת ההיסטוריה נראית כמו משהו מוחשי יותר ויותר.

הפועל שונה ממרבית הקבוצות בארץ, וזה מסיבה אחת בולטת, היא מועדון ולא רק קבוצה.

מועדון זה מסורת, זה ערכים משותפים, חוויות משותפות, קהל, קהילה.

רק מועדון יכול לעניין 5,000 אוהדים ולגרום להם להגיע למשחק נוער באמצע השבוע, ורק מועדון יכול להקים עצמו מאשפתות, לא לבד, אבל בעזרת האוהדים זה אפשרי.

אוהדי הפועל לוקחים את גורלם בידם, הם מאסו בבעלי בית זמניים שרואים עצמם כמושיעים אך כשצריך באמת לנהל הם בורחים ומתרצים תירוצים.

רק האוהדים תמיד היו ויהיו שם. הם היו בגמר הגביע עם הצמד של בסון, הם היו בגול ה-100 של קקון, הם היו בגול של מרטון לרשת של קורנפיין, הם התרגשו מהגול של אלון מאיה בדקה ה-96 בראשון, הם שמחו בגול של קקון בגשם אחרי השמטה של גולן מלול, הם היו אחוזי טירוף בצמד הפנדלים של מנור בנס נתניה, הם הזו בגול של דמיירוביץ בחצי הגמר הגביע, הם שמחו בגול של לוקמן בדקה ה-93 באום אל פאחם, הם התאהבו במשחק העלייה, והם בעיקר תמיד היו שם ללטף את המועדון אחרי עוד חבטה שהנחית עליו עוד בעלים מזדמן, ותמיד קיווי למשהו אחר, חדש, נקי, שלהם!!!

אני עד היום זוכר את המשחק הראשון שאבי לקח אותי באצטדיון האורווה, אני זוכר את הריח של הדשא, את ההמולה ביציעים, אני אפילו יכול להישבע שאני זוכר את הטעם של הקולה בבקבוק הקטן והשמן שאבי קנה לי בקיוסק ליד שער 1, אני זוכר איך התרגשתי שקיבלתי את הצעיף הכחול (שהיום הוא כבר סגול) הראשון שלי, אני בעיקר זוכר איך התאהבתי מהרגע הראשון.

לכל אחד יש סיבה שונה לקום לעשות מעשה ולקחת אחריות על האושר שלו, במקרה שלי לידת בני הבכור היא סיבה מספקת לקום ולוודא שגם לו יהיה לאן ללכת בימי שבת, שגם הוא יתרגש בדרך ליציע, שגם הוא יכאב, יכעס, ישמח, יבכה, יצחק, יחוש גאווה ויתאהב.

אני קמתי והצטרפתי לחבורה של אוהדים "משוגעים" שהחליטו שדי, לא מחכים יותר למושיע, לא מצפים לאביר על הסוס הלבן, לא מחכים ליום שיגיע אלא פועלים ומביאים את היום.

בואו, מחכים לכם.

מה כבר יש לנו להפסיד?!