טוראי
נבנהויז, חנוך
 
בן צפורה ומנחם. נולד בב' בכסלו תרפ"ז (8.11.1926) בצ'נסטוכוב שבפולין. בהיותו בן שמונה עשר חודשים עלתה המשפחה לארץ-ישראל. מיד עם בואם לארץ חלה חנוך קשה והוכנס לבית-חולים. הרופאים לא תלו תקוות רבות להחלמתו אך לאחר מאמצים מרובים הצליחו להצילו והוא שב לאיתנו. ילדותו עברה בימי משבר כלכלי בארץ וחיי דחק במשפחה. לאחר שסיים את בית-הספר היסודי, בו התבלט כתלמיד שקדן שזכה לשבחי מוריו, יצא לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה. גם כאן התגלה כעובד חרוץ המסור למלאכתו. אבל עבודתו ובעיותיו האישיות והמשפחתיות לא הסיחו את דעתו מבעיות הכלל. הוא הצטרף לתנועת "השומר הצעיר" ובמרוצת הזמן נלווה לקבוצת בוגרי התנועה שעמדה להקים קומונה לחיות בה. אחר-כך החליט לעבור לקיבוץ והצטרף ל"גרעין הארץ-ישראלי" בקיבוץ דליה. לימים הצטרף לפלמ"ח. הוא היה צעיר חסון, מבטו גלוי וישיר, כולו שופע עליצות ובדיחות הדעת ועם זאת נוהג בכובד-ראש, בעיקר בענייני תנועתו. ביום ב' בסיוון תש"ז (21.5.1947), בעת מילוי תפקידו תוך כדי אימונים, נהרג. הניח הורים.
 
 
טוראי
מילר, שלמה
 
בן לובה וזוסיה. נולד בי' באדר א' תרפ"ד (15.2.1924) בקיבוץ גבעת השלושה. למד בבית-הספר היסודי "פיק"א" והמשיך לימודיו התיכוניים בבית-הספר המקצועי "מקס פיין" בתל-אביב. שלמה היה בעל כשרונות טכניים וכבר בצעירותו בלט כמנהיג חברת הילדים. חברו בו רוח ומעש ועמם אהבת הארץ והדאגה לשלומה ולבטחונה.
בתחילת שנות הארבעים התנדב לפלמ"ח ובחדשי תנועת המרי השתתף בפעולות המאבק האנטי-בריטי של ה"הגנה" כגון ההתקפה על המשטרה הניידת בשרונה, ליל הגשרים, ועוד. גם פעל ביחידת הטייסים של הפלמ"ח. באביב 1947 רבו מקרי ההתנפלות ורצח יהודים על-ידי כנופיות ערבים מזויינות במושבות השרון, הדרום והשומרון. ב-18.5.1947 נראו ערבים מזויינים, שזוהו כאנשי כנופיות, מתרכזים בשטח המאהל של ערביי סוורקי (היום - "נוה כיבוש" ליד פתח-תקוה), שטח זה זוהה על-ידי כלבי המשטרה גם כמקום הריכוז והיציאה להתקפות של אותן כנופיות. אז החליטה ה"הגנה" לשלוח חוליה מאנשיה כדי לתפוס את הפורעים והתפתח קרב יריות. בקרב זה הסתער שלמה ראשון ונפצע בראשו. הוא נלקח לבית החולים "בילינסון" ושם מת מפצעיו בא' בסיוון תש"ז (20.5.1947). תחילה נטמן בבית העלמין שבגבעת השלושה ומאוחר יותר הובא למנוחת עולמים בבית העלמין שבקיבוץ עינת. הניח הורים ואח. בשיר שכתב לזכרו נתן קליין נאמר: "לא יד לאיש, לא שם בגיבורים/ לא שרד לבש, לא שריוני כובש / דלקו עימו מיטב הבחורים / הלכו אחריו במים ואש".
 
בית העלמין: עינת
 
 
רב טוראי
פוחס, יצחק
 
בן חיה ודויד, נולד ביום ה' בתמוז תרפ"ה (27.6.1924) בעין גנים להורים בני העלייה השנייה וראשוני מושב-העובדים הראשון בארץ: עין גנים. בילדותו למד בבית-הספר במושב וכבר אז התבלט בדמיונו העשיר, בלבו הרגיש ובכשרונו המוסיקלי. הוא החל לנגן בכינור והתקדם מאוד בנגינה. לאחר שסיים את בית-הספר היסודי עבר לגימנסיה "אחד העם" בפתח תקווה. בינתיים התבגר, התפתח, החל לכתוב שירים ולחבר מנגינות ו"צלילי מנגינותיו קלים ורועפים, ותוגת-מה בכנפיהם". את שיריו פירסם בעיתון "במעלה". בסיימו את לימודיו בגימנסיה התגייס לנוטרות ובאותו זמן החל גם ללמוד בסמינר למורים על שם לווינסקי. עסק בהדרכת נוער ב"הגנה", שאליה הצטרף בהיותו בן 14. כתום לימודיו בסמינר החל להורות בגימנסיה "אחד-העם" בפתח תקווה ומקצועות-ההוראה האהובים עליו היו: ספורט, ספרות ומוסיקה. בו בזמן היה מדריך בתנועות-נוער, ב"הגנה", בבית-ספר-ערב לנערים עובדים ובמגרשי-משחקים לילדים. עד מהרה הוכר כאיש-ציבור פופולרי ואהוב על הבריות ועל חניכיו. אירגן מקהלות בבתי-ספר ותנועות-נוער. היה בין עורכי הירחון ליצירות נוער "השלום", לזכר הסופר- המורה שלום שטרייט ז"ל. לא הסתפק בתורה אשר קנה והלך ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, אולם גם שם לא זנח את פעילותו הציבורית ואת ענייני ה"הגנה".
בפרוץ מלחמת-העצמאות לחם בראש כיתה בעמדות בבתי אונגרים בירושלים וגם הדריך בשורות ה"הגנה". בלוותו את השיירה הראשונה לגוש עציון הנצור השיגו כדור מרצחים והוא נפל חלל ביום כ"ח בכסלו תש"ח (11.12.1947). הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בפתח תקווה. באחד משיריו, שיר הספד על חבר שנפל, כתב: "אילנות צעירים במולדת, הרכינו לארץ ראשכם! אילנות יקרים במולדת, נגדע התמיר שבכם!"  
 
רב טוראי יצחק פוחס בן חיה ודויד
בית העלמין הצבאי: פתח תקוה
חלקה: 1 שורה: 2 קבר: 7
 
 
טוראי
טמפלהוף, משה
 
בן חיה-שרה ויואל, נולד ביום ד' באב תרפ"ז (2.8.1927) בעיר דנציג. בהיותו בן שנה נתייתם מאביו. הוא התחיל ללמוד בבית- ספר עירוני גרמני אך עם עלות הנאצים לשלטון בגרמניה סבל מרדיפות אנטישמיות וכעבור שנה עבר לבית-ספר יהודי. אחר-כך הצטרף לתנועת "המכבי הצעיר", ובבית-הספר ובתנועה נתחנך ברוח הציונות ושאף לעלות לארץ כחלוץ. ב-1940 העפיל ארצה באונייה "אטלנטיק" וביחד עם נוסעיה הוגלה למאוריציוס. אך מעולם לא עזבה אותו האמונה שסוף-סוף יחזרו ויגיעו לארץ ולשם כך התחיל לעסוק בהכשרה מקצועית לקראת עתידו במולדת. הוא מילא תפקיד ראש קבוצה בגדוד צופים שהוקם במחנה והיה פעיל בתנועה הציונית של התושבים היהודיים באי. כשנתאפשר למעפילים הגולים להתנדב לבריגדה היהודית, התנדב גם הוא, אך בגלל גילו הצעיר (בן 17) לא נתקבל. עם זאת נתכבד מטעם הציונים והצופים למסור את הדגל הלאומי למתנדבים לפני הפלגתם מהאי. גם בהגיעו ארצה ב-1945 עם גולי מאוריציוס, שהורשו לחזור לאחר חמש שנות גלות, נשא את הדגל וירד ראשון מהאונייה לנמל חיפה. בארץ עבד בעבודות שונות, נשא את קשיי ההסתגלות באומץ ובאמונה בעתיד והיה אומר: "החלוצים הראשונים עבדו בתנאים קשים פי כמה והפכו מדבר לערים ולכפרים; עלינו להמשיך ולבנות ולהשלים מה שהם התחילו". אחר-כך נתקבל לעבודה קבועה בבית-החרושת ליציקה "סדן" והיה פעיל ב"הגנה" וב"הפועל" פתח תקווה.
ביום 17.2.1948 התגייס לצבא ושירת באחד הגדודים בחטיבת "אלכסנדרוני". "עתה נראה להם שהננו עם היודע להגן על חירותו" - אמר בצאתו מהבית לשירות. גאוותו הלאומית על שירותו בצבא ישראל התמידה גם לאחר שנתנסה במשימות קשות ומסוכנות ודעתו היתה כי "להם יש נשק ואנשים הרבה, אבל לנו יש אמונה ונאמנות לחירות העם והמולדת". משה נפצע קשה בכיבוש טנטורה ואחרי יומיים, ביום י"ז באייר תש"ח (26.5.1948), מת מפצעיו בבית-החולים בילינסון. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק.  
 
טוראי משה טמפלהוף בן חיה-שרה ויואל
בית העלמין הצבאי: נחלת יצחק
חלקה: 66 שורה: 8 קבר: 28
 
 
טוראי
בן-ציון, עזרא
 
בן ג'ורג'-יצחק ושמחה. נולד ביום י"ג באייר תרצ"ז (24.4.1937) בירושלים. סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי של פיק"א בפתח-תקוה ולמד בבית-ספר תיכון שם. בגלל המצוקה הכלכלית של משפחתו, שנפגעה קשה במלחמת-הקוממיות, החליט לתת ידו לפרנסתה ונכנס כמתלמד למוסך לטרקטורים של "יכין-חקל". הראה נטיה עזה לספורט אך הקדיש הרבה ממרצו והתלהבותו ל"התנועה המאוחדת". שאיפתו העיקרית היתה לצאת להתישבות לספר כדי לשמור על גבולות-המולדת ולהפרות את שממתה, ולועג היה לאלה שביקשו להניאו מכך בגלל הסכנה הכרוכה בחיים אלה. גם לאמו היה אומר: "אמא, השלימי עם הדבר ודעי ששאיפתי היא להתחתן עם המולדת". גויס לצה"ל באוגוסט 1955. כחודש לאחר-מכן, במוצאי יום-כיפור תשט"ז (26.9.1955), נפטר והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול.
 
טוראי עזרא בן-ציון בן שמחה וג'ורג'
בית העלמין הצבאי: קרית שאול
אזור: 1 חלקה: 15 שורה: 2 קבר: 23
 
 
טוראי
סמוחה, יצחק (פאוזי)
 
בן נזים ורינה. נולד ביום ו' באייר תש"ח (15.5.1948) בעיר חדר אשר בעירק. יצחק נקרא בערבית פאזי, שפירושו - נצחון, כי הוא נולד עם הקמת מדינת-ישראל. עלה לארץ בהיותו בן שלוש עם משפחתו והתגורר במעברת קרית-אונו. שם למד בגן-הילדים, ועד כיתה ג' - בבית-הספר היסודי של מעברה. בשנת 1957 עברו ההורים לגור בבני-ברק ומכיתה ד' ואילך למד בבית-הספר "קוממיות" בתל-גיבורים אשר בבני-ברק. לאחר-מכן למד שנה אחת בבית-הספר המקצועי "אורט" בגבעתיים. אך מרצונו העז לעזור להוריו נאלץ לפנות לעבודה, כי הוא אהב את הוריו וכיבדם ועבד למענם בחריצות. בין שאר תכונותיו יש לציין את תמימותו, צניעותו, יושר-לבו ועדינותו. שנה אחת עבד אבל השתוקק ללמוד מקצוע שבו ימצא את פרנסתו. אז עזב את מקום-העבודה ומצא עבודה בבית-מלאכה שבאיזור התעשייה בפתח-תקוה. במשך הזמן הזה גמר את תקופת החניכות במדור להכשרה מקצועית של "אורט" של "הנעור העובד" ולמד נהיגה בבית- הספר טרום-צבאי. בשעות-הפנאי היה משתתף בפעולות-נוער והיה חובב נלהב של "הפועל" פתח-תקוה. גויס לצה"ל בפברואר 1966 ושירת בחיל-השריון. בעיצומו של שירות-החובה פרצה מלחמת ששת הימים ויצחק נפל בקרב שנערך דרומית לצומת רפיח; זה היה ביום הראשון לקרבות, הוא כ"ו באייר תשכ"ז (5.6.1967). הובא לקבורה בבית-הקברות הצבאי לשעת-חירום בבארי ולאחר זמן הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית שאול. ספר-תורה הוכנס לבית-הכנסת "תפארת ישראל" בפרדס כץ אשר באיזור בני-ברק לזכרו ולזכר חמשת חבריו-לנשק מבני-המקום.
 
טוראי יצחק (פאוזי) סמוחה בן רינה ונזים
בית העלמין הצבאי: קרית שאול
אזור: 1 חלקה: 4 שורה: 6 קבר: 19
 
 
סרן
שהרבני, משה
 
בן יוסף ותפחה. נולד בשנת תש"ז (1947) בבגדד שבעיראק ועלה עם משפחתו לארץ בשנת 1951. עוד בילדותו התבלט כספורטאי מצטיין. עד כיתה ח' למד בבית הספר היסודי במעברת עמישב ליד פתח תקוה ולאחר שהמשפחה עקרה לפתח תקוה עבר לבית הספר ברמת ורבר וסיים את לימודיו היסודיים, כשהוא מפתיע את הכל בכושר הסתגלותו לאנשים ולסביבה החדשה. הוא למד שנתיים בבית הספר התיכון על שם ברנר בפתח תקוה והיה התלמיד המצטיין בכיתתו. נוסף לחריצותו ושקדנותו, זכה בתעודות הצטיינות רבות על הישגיו בתחום הספורט. הוא הקדיש מרץ וזמן רב לאימונים בכדור-יד בקבוצת "הפועל" פתח תקוה - תחילה בקבוצת הנוער ואחרי כן בקבוצה הבוגרת. כאשר צורף לסגל הקבוצה הבוגרת, הם התכוננו למשחקים באירופה. אחרי כן למד בבית הספר התיכון על שם אחד העם שבפתח תקוה. את שנת הלימודים הרביעית ואת ההכנה לבחינות הבגרות עשה במסגרת לימודים אקסטרניים.
משה גויס לצה"ל באוגוסט 1965. תחילה היה בבסיס הדרכה ומשם נשלח לקורס קצינים. במלחמת ששת הימים מילא תפקידי אבטחה שונים בעורף, עד שהגיש בקשת העברה ליחידה קדמית. אחרי שבקשתו אושרה לבסוף, התנדב לשרת בסיירת של הצנחנים. תפקידו היה קשה ונוסף על זאת נאלץ להתמודד גם עם מפקדיו וחבריו ליחידה, שראו בו נטע זר בין בחירי הצנחנים. משחזר מקורס הצניחה נתמנה למפקד מחלקה ואחרי כן לסגן מפקד פלוגה. היה אהוד על חייליו ודאג לכל מבוקשם ומחסורם. באוקטובר 1968 יצא עם פלוגתו לתקופה של שירות באזור תעלת סואץ; שם אבד לו חבר טוב בפלוגה (הוא מנשה בוגייסקי). הפלוגה חזרה לבקעת הירדן בעיצומה של תקופת מרדפים - אך בטרם הייתה מגובשת ומוכנה לתפקידה. משה, שהיה ממקימי היחידה וממעצביה, לא החמיץ אף מרדף אחד, כי תמיד יצא עם אנשי החוד. הוא לא היה מרבה לדבר על תפקידו כשנזדמן הביתה לחופשות, ובני משפחתו חשבו שעדיין הוא עוסק בתפקידי הדרכה. אף לידידיו בעיר העדיף לספר מעט ככל האפשר על תפקידו המסוכן. בראשית שנת 1969 קיבל את הפיקוד על הפלוגה - ובראשה עמד עד נפלו, פרט לתקופה קצרה, שהפלוגה יצאה לקורס. הוא ניצל תקופה זו להשלמת שתי בחינות בגרות שנותרו לו. לאחר שנסתיים שירות החובה שלו הצטרף לצבא הקבע ואז תכנן את לימודיו הסדירים באוניברסיטה העברית. הוא עמד לסיים את שנתו הראשונה בקבע כאשר נפל במרדף אחרי מחבלים ביום כ"ה בסיון תשכ"ט (11.6.1969). משה נע בראש הכוח כאשר נוצר מגע אש והוא נפגע ראשון, אך הספיק להטיל שני רימונים לעבר המחבלים והרג אחד מהם. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול. אחרי נפלו הועלה לדרגת סרן.
ראש אגף כוח אדם בצה"ל כתב על כך להורים וביקשם לקבל את ההודעה על העלאת משה בדרגה "כביטוי לרחשי הכבוד והיקר של צה"ל כלפי בנם שהקריב את חייו במערכה הגדולה על קיום ישראל". אלוף הפיקוד כתב להורים במכתב תנחומים: "למרות צעירותו הוא גילה חוש אחריות, התמסרות ללא שיעור וכושר מנהיגות שבלטו והקרינו על כל סביבתו - - - בנפלו אבד לנו מפקד יקר ולוחם מצויין, אשר לאור דוגמתו האישית ומופתו נשתדל לחנך אחרים". מפקדו כתב להוריו מכתב תנחומים: "משה הגיע אלינו מיחידה אחרת. אחרי מלחמת ששת הימים נקלט ביחידה ומונה מפקד מחלקה. בתפקיד זה ביצע פעולות ביטחון שוטף לשביעת רצוננו המלאה. למרות ביישנותו וצניעותו ידע להפעיל את פקודיו והגיע להישגים נאים ביותר. בלטו בו כשרונות אירגון וסדר. היה מסור מאוד ואחראי, שקדן, מקצועי, בעל התמדה יוצאת מן הכלל ודבקות מקסימלית במשימה. היה אמיץ ונאמן לכל משימה. במרדף האחרון פקד על כוח החוד, הכוח שבפיקודו נתקל במחבלים מטווח קצר, וכבר בתחילת הקרב נפצע קשה - אך המשיך להילחם עד הרגע האחרון".
אגודת "הפועל" בפתח תקוה החליטה להנציח את זכרו של משה במשחקי טורניר שנתיים בכדור-יד ובחלוקת גביע על שמו לקבוצה המנצחת; כן הונצח שמו בספר "יש לי בן יחיד, אלוהים, אנא שמור עליו" שיצא לזכרו של חברו הטוב לפלוגה סגן מנשה בוגייסקי, ובאלבום תמונות שהוצא לאור על ידי משפחתו.
 
סרן משה שהרבני בן תפחה ויוסף
בית העלמין הצבאי: קרית שאול
אזור: 1 חלקה: 2 שורה: 5 קבר: 1
 
 
רב טוראי
צאיג, נסים
 
בן שלמה וברכה. נולד ביום ט' בכסלו תש"ח (22.11.1947) בפתח-תקוה ובתאריך ההיסטורי של החלטת עצרת האו"ם על הקמת המדינה (29.11.1947) הוכנס לבריתו של אברהם אבינו. נסים היה בן למשפחה וותיקה בארץ ובעלת-שם בפתח-תקוה. כשהגיע לגיל-הלימודים למד בבית-הספר היסודי "פיקא" וסיים את לימודיו בו. הוא המשיך ללמוד בבית-הספר התיכון המקצועי "עמל" שם, אבל לאחר שנה אחת של לימודים נוכח כי אין בלימודים אלה כדי למלא את שאיפותיו ובחר לו דרך-חיים אחרת כנער עובד בעיריית פתח-תקוה. הוא השתייך לתנועת "הנוער העובד והלומד" בסקציה המקצועית. אולם יחד עם עבודתו בשעות-היום לא ויתר על רצונו ושאיפותיו להתקדם - ולמד בבית-ספר תיכון. אהב מאוד ספורט והשתייך ל"הפועל" בפתח-תקוה. יותר ממשחקי-הכדור האחרים מצא ביטוי לעצמו במשחק הכדורגל, אהוב-נפשו. כך היה מעורה היטב בחיי הספורט של עירו. בנובמבר 1965 גויס לצה"ל ועקב זאת נאלץ להפסיק את לימודיו. כושרו הגופני וכוח-רצונו היקנו לו מקום-כבוד ביחידה הקרבית של "גולני". הוסמך כחובש קרבי ובעובדה זאת יתכן כי יש כדי להוכיח על הזדהות מלאה של אופיו עם תפקידו; זאת אומרת: רצונו לבוא לעזרת הזולת במקרה הצורך. מטבעו היה נער אוהב-חיים, שקט, מסור ואהוב על כל הסובבים אותו. היה עדין-נפש ומפני כך ידע תמיד לקשור מיד קשרי-חיבה עם כל הבאים עמו במגע. הוא היה מצניע לכת, בלי שאיפות של התבלטות - ובכל זאת מצא את מקומו בחברה בזכות אדיבותו, ותרנוהו, מזגו הנוח ושאר מידותיו הטובות. עוד הוא בשירות-חובה פרצה מלחמת ששת הימים. יום לפני נפלו כתב הביתה בזו הלשון: "בינתיים אל דאגה מצדכם. בנכם מיצג את צה"ל בכבוד" - וביום ז' בסיון תשכ"ט (15.6.1967) נפל במוצבי בית המכס העליון מעל גשר בנות יעקב בשעה שבונקר של תחמושת התפוצץ. הובא למנוחת-עולמים בקבר-אחים בבית-הקברות הצבאי בנהריה. מפקדו כתב להוריו בשמו ובשם אנשי יחידתו: "אין ספק שאפשר היה לסמוך עליו בכל. גם בשעותיו האחרונות מילא את תפקידו במסירות כיאות לאישיותו, דרגתו ואופיו". ב"יסודות", ביטאון הסתדרות פועלי הבניין, הועלה זכרו.
 
רב טוראי נסים צאיג בן ברכה ושלמה
בית העלמין הצבאי: נהריה
חלקה: 2 שורה: 7 קבר: 9
 
 
רב טוראי
סולומון, יחזקאל
 
בן שלמה ולאה. נולד ביום כ"א בתמוז תש"ז (9.7.1947) בבומבי שבהודו. עלה עם משפחתו ארצה בשנת 1949. כאן למד בבית-הספר על-שם ברל כצנלסון בכפר-סירקין וסיים את לימודיו בבית-הספר היסודי "נוה-כיבוש" בפתח-תקוה. הוא היה חבר בתנועת "הנוער העובד" וגם ב"הפועל" פתח-תקוה, שכן אהב את משחק הכדורגל יותר מכל משחק אחר. אחרי שסיים את לימודיו היסודיים למד בבית-הספר התיכון "עמל" בפתח-תקוה.
יחזקאל גויס לצה"ל באוגוסט 1966. ביום ג' באלול תשכ"ט (17.8.1969), נפל בעת מילוי תפקידו, כאשר עלה על מוקש במעלה החרמון. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול.
אחד הקצינים בגדוד כתב למשפחתו במכתב, שבו תיאר את יחזקאל בשלוש שנות שירות בגדוד: "ימים של מלחמה, שבועות של אימונים מפרכים בגולן ובבקעה וחודשים ארוכים ארוכים של פעילות מבצעית שוטפת בקווים קדמיים - תמיד לקח חלק בעבודת היחידה, בסיורים בקווי בית-שאן והרמה, באבטחת דרכים ובפריצת דרכים חדשות בחרמון ובגולן - דרכים אל הגשמת נוכחותנו במקום, דרכים אל קיום הביטחון השוטף. הוא שירת בצה"ל מתוך רצון והכרה, עם ניצול כל משאבי הגוף והנפש. הוא היה ממצמץ בעיניו מעייפות ומוסיף לשרת בחריצות ובאמונה כקשר, רץ ונהג-מג"ד בעת ובעונה אחת, באינטליגנציה הטבעית שלו, בחוש ההסתכלות ובחיוך קונדסי בעיניים. כזה היה מוכר לנו וכך יהיה חרוט בזכרוננו".
 
רב טוראי יחזקאל סולומון בן לאה ושלמה
בית העלמין הצבאי: קרית שאול
אזור: 1 חלקה: 2 שורה: 6 קבר: 3
 
 
סגן
מרקל, איתן
 
בן משה ומרים. נולד ביום ה' בכסלו תש"י (26.11.1949) בנהריה והתחיל ללמוד בבית-הספר היסודי על-שם רמז בעיר, אך כאשר עברה משפחתו לסביון נכנס ללמוד בבית-הספר היסודי בגני-תקוה. החל מכיתה ז' למד בגימנסיה העברית "הרצליה" בתל-אביב. הוא היה חבר בתנועת "הצופים" בסביון ובאגודת הספורט "הפועל" בפתח-תקוה. הוא ניחן בחוש הומור מיוחד במינו, שובבני ועוקצני ובטיולים התבלט תמיד במצב רוחו העליז. המורים בגימנסיה אהבוהו מאוד - וביחוד המורים להתעמלות. הוא היה מלא מרץ ופעלתנות ומצא זמן לנגינה בגיטרה (ג'ז) ולפעילות ספורטיבית (משחק הכדור-יד). כן אהב לעסוק בעבודות-יד. בכיתתו לא התבלט כמנהיג ולא ריכז סביבו "עושי-דברו". הוא היה נאמן לחבריו והיה מוכן תמיד לעשות למענם. לפני גיוסו לצה"ל ערך טיול באירופה עם חברו מסביון. מחנכתו בתקופת לימודיו בשלוש הכיתות העליונות סיפרה על איתן, אחרי שנפל, שהוא היה נער שאפשר לסמוך עליו ולצפות ממנו מעשה-גבורה, כפי שעשה כעבור זמן. היא סיפרה כי תמיד הצטיין ברגש אחריות כלפי אחרים וכאשר היה חבר שלו נענש היה איתן מבקש לסנגר עליו, גם אם העונש היה מוצדק, ואפילו היה מסתכן בגרימת נזק לעצמו. הוא היה ידוע כמגיש "עזרה ראשונה" לחבריו ובטיולים של בית-הספר בדרכים קשות היה מוכן לסייע לכל כושל וליטול ממנו את תרמילו. מורתו אמרה עליו: "זהו החומר הטוב שלנו. בחורים כמותו שומרים עלינו - - - ". מנהל הגימנסיה "הרצליה" ציין: "באחד הטיולים הקשים בנגב הלך במשך כל הטיול צמוד לחברו הצולע ועזר לו ללא ליאות. הוקרנו והערכנו את מסירותו לתפקידו ואת חברות-האמת שלו". המנהל מספר עוד ברשימתו כי שעה שהלך במאסף עם איתן נזדמן לו לשוחח עמו ו"שוחחנו על בעיות החברה במקום מגוריו, על הנוער, על הטיולים, על דא ועל הא - - - בטיולים נופלות, כידוע, המחיצות בין מורה לתלמיד ובאה התקרבות ביניהם, שכל מחנך שואף אליה".
איתן גויס לצה"ל בנובמבר 1967. אמנם היה בדעתו להצטרף לחיל-האויר, כי בנעוריו היה גדנ"עי אויר ועסק בבניית טיסנים, אבל לבסוף התנדב לשרת בחיל הצנחנים. הוא עבר קורסים שונים - לרבות קורס מ"כים וקורס קצינים - והגיע לדרגת סגן-משנה. בתקופת קורס הקצינים התבגר מאוד והיה מאושר כשנתמנה מ"מ של טירונים. תמיד פעם בו רגש אחריות לחינוך צעירים והוא שאף להפכם לחיילים ולצנחנים - בכך ראה את ייעודו. הוא נפל בעת מילוי תפקידו ביום ט' בטבת תש"ל (18.12.1969), והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בסביון. לאחר נפלו הועלה לדרגת סגן.
מפקדו סיפר על קברו, כי בהישמט רימון מידי אחד הטירונים הפיל עצמו איתן על הרימון ללא היסוס ומצא את מותו, בהצילו את חבריו ממוות בטוח. כך היה נאמן לעצמו ולדרכו בחייו הקצרים. מפקד הצנחנים כתב למשפחה במכתב תנחומים: "איתן, אשר קיבל את חינוכו הצבאי בצנחנים, פעל ועשה את אשר לימדוהו מפקדיו - לשמור בראש וראשונה על חיי פקודיו - אהוד ומקובל מאוד היה על חבריו, הצטיין בכושר מנהיגות ומסירות ושימש כדוגמא אישית ללא דופי. אהב לעזור לכל והיה ראש ליוזמים ולמבצעים. איתן היה בן-אדם שבמחיצתו אהבו חבריו להחליף דעה ולשוחח על כל נושא - - אני מאמין, כי בזכות מפקדים כאלה יוכל צה"ל לגבור על כל אויבינו. בזכות בחורים כאלה מתקיימת ותתקיים מדינת ישראל".
 
סגן איתן מרקל בן מרים ומשה
בית העלמין (חלקה צבאית): סביון
חלקה צבאית: 1 שורה: 1 קבר: 1
 
 
טוראי
בודניוק, ברוך
 
בן משה ופנינה. נולד ביום י"ב במרחשון תשי"ב (11.11.1951) בחיפה. למד בבית הספר על שם משה הס ובבית הספר התיכון "עמל ב'" - שניהם בפתח תקוה - והצטיין במקצועות הריאליים. ברוך החל את פעולתו בתנועת נוער כבר בכיתה ה', ובכיתה הראשונה של בית הספר התיכון. עבר עם כל בני כיתתו לפעילות חברתית שלא במסגרת התנועה. בתקופת היותו בתנועה השתתף בכל המסעות והטיולים , לאורכה ולרוחבה של הארץ. בהיותו בעל מרץ, איתן וגבה קומה,הקדיש מזמנו לענפי ספורט שונים - שחייה וטניס שולחן, וארגן טורנירים של משחקי טניס מכל האזור. ברוב התחרויות יצא הוא כמנצח. התאמן בקביעות בכדורסל בקבוצת הנוער של "מכבי" פתח תקוה. הוא השתתף בצעדות ארבעת הימים תשכ"ח ותש"ל וכאשר היה בצבא נרשם לצעדת תשל"א. הוא היה מוכשר גם במלאכת יד ועל כך זכה בציון גבוה במקצוע המכשירנות בבית הספר וכן הצטיין בעבודות עץ שונות ובהרכבת דגמי מטוסים. היה לו אוסף מצויין של בולים. בעקבות עיסוקו באיסוף בולים החל מתכתב עם אנשים מכל קצוות העולם. מכתבים רבים הצטברו אצלו במשך השנים. ברוך היה אהוד מאוד בחברה וביחוד היה חביבן של הבנות.
גויס לצה"ל בשבוע השני של אוגוסט 1970, ולמרות שהיה בעל תעודת טכנאי ויכול היה לשרת ביחידה עורפית, התנדב לשרת ביחידת סיור בחיל השריון. גאוותו הייתה על היותו היחיד מבני כיתתו ששירת בחיל קרבי. חברו כתב עליו, כי ברוך סיפר על הסיירת שלו בגאווה. לא ידע פחד מהו. היתל בסכנות ואהב לספר בגאוה על החוויות הנפלאות שעברו עליו ועל חבריו בסיירת. ברוך התבלט בכל מקום אליו נקלע, בזכות יופיו המיוחד, קומתו הזקופה ופניו המאירים. הוא שאף ללמוד הנדסת ייצור בטכניון בחיפה והתכונן לבחינות הכניסה במשך שירותו הצבאי, אבל לא זכה להגשמת תכניותיו . ביום ד' במרחשון תשל"ב (23.10.1971), שישה ימים לאחר שנפצע בעת מילוי תפקידו, מת מפצעיו. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בפתח תקוה.
אנדרטה לזכרו הוקמה באולם הספורט של בית הספר "עמל" להנדסאים בפתח תקוה, בו למד; שמו נרקם על חולצות שחקני קבוצת הכדורגל של "הפועל" פתח תקוה, הנקראת על שמו.
 
טוראי ברוך בודניוק בן פנינה ומשה
בית העלמין הצבאי: פתח תקוה
חלקה: 2 שורה: 1 קבר: 13
 
 
רב סמל
פיינשטיין, משה-שמואל
 
משה-שמואל (משה'לה), בן רחל ויצחק, נולד ביום כ"ה בחשון תשי"ב (24.11.1951) בפתח-תקוה. הוא למד בבית-הספר היסודי "נר עציון", אחרי-כן למד בבית-הספר על-שם ברנר ובבית-ספר ערב למסחר בפתח-תקוה. בימי נערותו נמנה עם חניכי תנועת "הנוער העובד והלומד". אחרי-כן החל לעסוק בספורט והצטרף לסקציית הספורט של "הפועל" פתח-תקוה. עיקר עניינו היה הריצה, ובתחרויות רבות זכה במקום הראשון; ועל כך מעידות תעודות ההצטיינות הרבות שהוענקו לו. משה-שמואל הרבה לקרוא והרב לכתוב. הוא קרא הרבה ספרי הגות וכתב מאמרים ושירים. במאמריו, הכתובים בסגנון קל ורהוט, בשפה פשוטה המובנת לכל, דן באדם היחיד, חסר-האונים אל מול איתני הטבע. כן כתב ספר-עזר ללימוד הגיאוגרפיה של העיר עכו. בעיקר נמשך לבו למתמטיקה והוא אף התכונן ללמוד באוניברסיטת תל-אביב. כדי להסיח את הדעת ולמצוא פורקן למתחים, היה מסתגר בחדרו, רושם ומצייר, בעיפרון ובצבעי שמן. היו לו "ידי זהב". הוא עסק בעבודות מסגרות, סרטט חלקי מכונות, ואת זמנו הפנוי הקדיש לטיפוח הגן בחצר ביתו, שתל דשא ונטע עצי פרי. הוא ידע לשלב פיתוח הרוח והמחשבה, בלא לפסוח על תרבות הגוף. "אין להפריד בין השניים", נהג לומר. משה-שמואל היה בעל אורך-רוח ולא נהג לכעוס. אופטימי היה ועליז, שמח וחייכן. הוא אהב את הזולת, היה חברותי ואהוב על הבריות, איש נעים שיחה ומוכן ללמוד תמיד מכל אדם. להוריו היה בן נאמן ומסור ורחש להם כבוד רב.
משה-שמואל גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1970 והתנדב לשרת בחיל השריון. לאחר הטירונות השתלם בקורס למקצועות טנק "סנטוריון" ובקורס מפקדי טנקים. הוא אמר: "בשריון אני מרגיש שאני תורם משהו למולדתי". לקראת הענקת תעודת השחרור מן השירות הצבאי הסדיר, כתב מפקדו: "הוא מש"ק טוב, מפקד אחראי, יוזם מוכשר. מילא את תפקידו כראוי, לשביעות רצון מפקדיו". כל ימי שירותו בצבא השתדל שלא להדאיג את הוריו והרבה לכתוב מכתבים הביתה, שבהם הרגיע את אביו ואת אמו ולא סיפר להם דבר על האימונים המפרכים ועל חיי השדה הקשים. במלחמת יום הכיפורים השתתף משה בקרבות הבלימה נגד הסורים ברמת הגולן. בקרב שהתחולל ביום י' בתשרי תשל"ד (6.10.1973) בתל-פארס, פגע טיל בטנק שלו והוא נהרג במקום. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו הורים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-סמל.
חברו ירון, הקים לזכרו קבוצת ספורט ("קבוצת משה"), המתאמנת בריצה למרחקים ארוכים.
במאמרו "אומץ לב מהו?" כתב משה-שמואל: "אומץ לב הוא שמירה על עקרונות ואידיאלים והקרבת החיים על קידוש עקרונות אלה ועל הרעיונות שהאדם מאמין בהם". הוסיף אביו של משה: "כזה היה משה'לה שהיכרנו; שום מאמץ לא הרתיע אותו. הוא זכה להערכה ולכבוד מכולם, ולא בכדי. חבל על נעורים כאלה, שנקטלו בטרם זמן".
 
רב סמל משה (משה'לה) פיינשטיין בן רחל ויצחק
בית העלמין הצבאי: קרית שאול
אזור: 1 חלקה: 1 שורה: 6 קבר: 2
 
 
סמל ראשון
דגן, אברהם
 
אברהם, בנם של דובה וחיים, נולד ביום ג' באדר תשי"ב (29.2.1952) בפתח-תקוה. אביו - חיים, הוא מניצולי השואה, ואמו - דובה, היא בת למשפחה של ראשוני פתח-תקוה. אברהם למד בבית-הספר היסודי "שכון עממי" בפתח-תקוה ואחרי כן המשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון המקצועי על-שם קריניצי ברמת-גן וסיימם ב-1970. מוריו של אברהם ציינוהו לשבח על כושר עבודתו. חבריו, שכינוהו אברם, זוכרים אותו כילד חביב, שהחיוך לא מש משפתיו. אברהם היה רחב-גוף ומוצק, אך מעולם לא ניצל את כוחו לרעה. להיפך, לא פעם עזר לחלש כנגד חזקים שהתאנו לו. כוחו הרב, צניעותו וטוב לבו היו לשם דבר. בזכות השקט הנפשי שהשרה על סביבתו, ובזכות היותו חבר נאמן ואוהב הזולת, היה למנהיג כיתתו ואהוב על הכל. הוא היה חובב ספורט וזכה בתעודות הצטיינות על הישגיו באתלטיקה. לימים הצטרף לקבוצת הכדור-יד של "הפועל" פתח-תקוה ושיחק בהצלחה כשוער, ומאמנו אף חזה לו עתיד גדול. אברהם הצטיין גם בתבונת כפיים ודומה כי את כל נשמתו השקיע בעבודות העץ שעשה. הוא התעתד להמשיך ולעסוק במלאכת אביו - הנגרות.
אברהם גויס לצה"ל בפברואר 1971 והוצב לחיל השריון. חוסנו הפיסי הקל עליו את אימוני הטירונות. אחרי-כן סיים קורס נהגי-טנקים בבית-הספר לשריון וזכה בו בציונים מעולים. הוא הוצב לגדוד טנקים ושירת בסיני, לא הרחק מהתעלה, כנהג טנק וכטען-קשר. חודשים רבים שירת בקו-המעוזים ועל כך הוענק לו "אות השרות המיבצעי". ביום י"ג בתשרי תשל"ד (9.10.1973), היום הרביעי לקרבות הבלימה בגזרה הדרומית של התעלה, נפל אברהם בקרב, לאחר שהטנק שלו נפגע פגיעה ישירה מפגז של טנק אויב. כעבור כשלושה שבועות נודע למשפחה כי בנה נעדר. ב-26.11.1973 הוכרז כחלל שמקום קבורתו לא נודע. רק לאחר חתימת הסכם הפרדת הכוחות נמצאה גווייתו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בפתח-תקוה. השאיר אחריו אב, אם ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה, כי אברהם היה שותף לניצחון, שבו נבלם כוח השריון של הצבא המצרי. המפקד ציין לשבח את אומץ לבו של אברהם ואת דבקותו במשימה עד שנפל.
הוריו הנציחו את זכרו בחוברת זיכרון, ובהצבת פסל הנשיא המנוח, זלמן שזר, בחדר ההתייחדות בבית "יד-לבנים" בפתח-תקוה.
 
סמל ראשון אברהם דגן בן דובה וחיים
בית העלמין הצבאי: פתח תקוה
חלקה: 2 שורה: 1 קבר: 23
 
 
סרן
וגנר, דן
 
דן, בן ניוסיה ויוסף, נולד ביום כ"ח בשבט תש"י (15.2.1950) בכפר-סבא. אותה עת התגוררה משפחתו במושב שדה-ורבורג. הוא למד בבית-הספר היסודי בצופית ואחרי-כן למד בבית-הספר התיכון המקצועי "אורט" בכפר-סבא, במגמה של מסגרות מכנית. דן, שנקרא בפי הכל - דני, היה בעל רגשות עזים וחמים. הוא שפע טוב-לב ואהבה ובזכות תכונות אלו אהבו אנשים להיות במחיצתו. ישר היה בהליכותיו, נהג בכנות וחפש את האמת ואת הצדק. תמיד הצטיין בדרך חשיבה יסודית ומעמיקה ובשיקול דעת רציני ובוגר. היה לו כשרון להבחין בין טפל לעיקר ולברור את הדרך הנכונה ללכת בה. דני היה ידוע בהחלטיות במעשיו ובעמידתו העיקשת על דעותיו והשקפותיו. כשהיה בטוח בצדקתו היה עומד על שלו, דבק באמונתו ומגן בלהט רב על רעיונותיו. הוא סירב להתפשר על דברים שסבר כי הם נכונים ולא היה מוכן לוותר במקום שידע כי הוא הצודק. בסיומו של ויכוח היה הוא משכנע את הזולת בצדקת אמונתו. דני אהב את עבודת האדמה, שכן למד לאהבה כשחי במשק הוריו בשדה-ורבורג. בביתו נהג לגדל פרחים ולטפח גינה למופת. חלומו הגדול היה להקים משק חקלאי כדי לעבד אותו ולגדל בו את הפרחים האהובים עליו ואולם את חלומו זה לא זכה להגשים, אף כי גידל במשך שנה אחת פרחים לייצוא בשטח אדמה חכורה. דני היה ספורטאי מצטיין הוא הרבה לעסוק בשחייה (וזכה בהסמכה כמציל) ונמנה דרך קבע עם סגל קבוצת הכדוריד של "הפועל" פתח-תקוה. כמו כן התאמן בג'ודו ובקארטה, השתתף בהתחרויות רבות והגיע להישגים מעולים בענפי ספורט אלו.
דן גויס לצה"ל במחצית אוקטובר 1967 והוצב לחיל החימוש, שבו יכול היה לנצל את הידע המקצועי שרכש בלימודיו בבית-הספר התיכון. לאחר הטירונות שירת כמסגר בסדנא מרחבית של חיל החימוש בפיקוד המרכז. לאחר שעמד בהצלחה במבדקי הקצינות, סיים את שירותו הסדיר והתנדב לשרת בצבא הקבע במשך שנה אחת. עוד בהיותו בשירות הסדיר בצה"ל נשא לאישה את חברתו עליזה ויחד עמה הקים בכפר-סבא את ביתו. הוא שימש קצין חימוש ביחידת סיור מובחרת של חיל הרגלים. כמו-כן השתלם בקורס צניחה וזכה לענוד כנפי צנחן. בתוקף תפקידו הועלה לדרגת סגן.
בסוף אוקטובר 1971 שוחרר דני משירות הקבע והוצב לגדוד מילואים של חיל השריון בתפקיד קצין חימוש גדודי. ביחידה זו היה נקרא לתקופות של שירות מילואים. בהיות דני בן עשרים ושתיים נולדה בתו הבכורה שרון וכעבור שלוש שנים נולדה בתו השנייה קרן. הגם שהיה אב בגיל צעיר, ידע דני למלא את חובותיו למשפחתו. הוא היה אב מסור לבנותיו וטיפל בהן בלב חם ואוהב. הוא דאג לביתו במסירות רבה וניכר היה כי משפחתו ניצבת בראש דאגותיו. כשראה כי המשך שירותו בצה"ל ימנע ממנו להיות בחיק המשפחה, העדיף להשתחרר מצבא הקבע. תקופה מסוימת נאלץ לעזור לחותנו, שחלה, בעסק שלו. בינתיים חיפש אפשרות להתיישב בעין-יהב או בפתחת-רפיח ואף מוכן היה לחזור לשרת בצבא, אף-על-פי שיכול היה להרוויח כסף רב במקצועו. במלחמת יום הכיפורים השתתף גדוד החרמ"ש שלו בקרבות הבלימה וההבקעה נגד המצרים בגזרה הצפונית של התעלה. ביום ט"ז בתשרי תשל"ד (12.10.1973) השתתף דן בהסתערות על פלוגת קומנדו של המצרים באיזור קנטרה. בפעולה זו הושמד הכוח המצרי, אך דן נפגע ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בכפר-סבא. השאיר אחריו אישה ושתי בנות, הורים ושני אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "דן ז"ל היקר, שהיה קצין החימוש בגדודנו, גדוד חרמ"ש בחטיבת שריון, היה אהוב על חייליו ועל מפקדיו והצטיין במסירותו הרבה, ברוח ההתנדבות שלו ושימש דוגמא ומופת בעבודה וברוח. אולי תמצאו ניחומים בעובדה, שדן וחבריו, בנוסף לחיסול פלוגת הקומנדו המצרית, גרמו במישרין גם להפסקת הפעילות של כוחות קומנדו מצריים בעומק הקווים בגזרתנו".
 
סרן דן (דני) וגנר בן ניוסיה ויוסף
בית העלמין הצבאי: כפר סבא
חלקה: 3 שורה: 4 קבר: 10
 
 
סמל ראשון
מועלם, עזרא
 
עזרא, בן צביה ואברהם, נולד ביום י"ב בשבט תש"ח (23.1.1948) בבגדד שבעירק, ועלה ארצה עם הוריו בשנת תשי"א. בארץ למד בבית-הספר היסודי "אהרן דוד גורדון" בפתח תקוה, והמשיך בלימודים על-יסודיים בבית-הספר התיכון-מקצועי "תורה ומלאכה" בעיר מגוריו. שנתיים למד בבית-ספר זה והשתלם במגמה של מסגרות מכנית. זמן מה לפני מועד גיוסו לצה"ל, נכנס לבית-הספר הטכני של חיל האוויר ושם השלים את הכשרתו המקצועית בתחום האלקטרוניקה. בן שלוש היה עזרא כשהגיע עם הוריו ארצה. משפחת מועלם קבעה את מושבה בפתח תקוה ועזרא התקשר מאוד לעיר ולנופיה. בבית-הספר היסודי הצטיין כתלמיד חרוץ וכנער אחראי. סיפר אחיו יחזקאל: "בית-הספר שימש לעזרא מקור לטיפוח תכונות, כעזרה לזולת ועבודה בצוות". כשסיים שמונה כיתות יסוד, בחר להמשיך את לימודיו בבית-ספר תיכון שיוכל לרכוש בו לא רק השכלה כללית, אלא גם מקצוע מעשי. עזרא הוכשר כמסגר מכני, וכשלמד בבית-הספר הטכני של חיל האוויר רכש ידע מעשי בתחום החשמל. עוד בנעוריו הצטרף לתנועת הנוער של "הצופים", והשתתף בפעולות שונות שנערכו מטעמה. "רוח הצופים חדרה לנפשו, ועזרא ראה בה מנוף להגשמת רעיונותיו החלוציים ולמימוש חובותיו כלפי הזולת", העיד אחד מחבריו לתנועה. עזרא השתתף במסעות ובטיולים שנערכו במסגרת התנועה, ולא החמיץ שום מסיבה או חגיגה עם חבריו. חביב היה על רעיו, ונודע ביניהם כאדם ישר, רודף צדק, שאיננו משיב ריקם פני ידיד בצרה. חובב ספורט היה עזרא ופעיל בארגון "הפועל" בפתח תקוה. הוא נטל חלק בפעולות ספורט שונות, אך אהב במיוחד את משחק הכדורגל. שעות ארוכות בילה על רחבת הדשא בבעיטות בכדור, וגם חזה במשחקי כדורגל שנערכו בפתח תקוה ובמקומות אחרים. ערב גיוסו לצה"ל היה עלם נאה, בעל עיניים חומות, מלאות חכמת חיים ולבביות.
עזרא גויס לצה"ל במחצית פברואר 1966, ולאחר הטירונות הוצב לחיל הרגלים. הוא השתלם בקורס מ"כים, והתנדב לחטיבת "גולני". סיפר אחיו: "עזרא כינה את גולני בשם 'חיל הפאר של צה"ל', והצטרף אליו משום שראה במעשהו צו השעה. שנת 1966 הייתה שנה קשה לחטיבה, שניצבה מול איומי הסורים על ישובי הגליל ונסיונותיהם להטות את מי הירדן. עזרא עשה את המוטל עליו בנאמנות מופתית ומתוך תחושה, שהוא תורם הלכה למעשה לביטחון המדינה". לא פעם ויתר על חופשות כדי שלא להיעדר מיחידתו ולהיות מוכן לכל משימה. עזרא השתלם בקורס מש"קי חבלה ולאחר שהשלים קורס מ"כים וקורס חבלה קיבל על עצמו את הפיקוד על מוצבים באזור בית שאן. הוא היה אהוב על מפקדיו ופעם אף המליץ אחד מהם שיראיינו את עזרא בגלי-צה"ל. בימי מלחמת ששת הימים השתתף בקרבות נגד הסורים ברמת הגולן. הוא נמנה עם הכוחות שפרצו את הדרך אל הרמה והיה בין ראשוני הנכנסים בשערי העיר קוניטרה. כמו כן השתתף בקרב על שכם ועל ג'נין בגדה המערבית. על פעילותו זו הוענק לו "אות מלחמת ששת הימים". בתוקף תפקידו כחבלן עסק בפירוק מוקשים מתוך בונקרים ברמת-הגולן. כשהיה יוצא למשימה, סירב לקחת אתו עוזרים כדי שלא לסכן את חייהם. עדיין זכורים דבריו: "אם חלילה אכשל, ייהרג אחד ולא יותר". בשנה האחרונה לשירות החובה שלו, הצטרף עזרא ליחידה של "גולני", שעסקה בפינוי מוקשים וניהלה מרדפים אחר מחבלים בבקעת הירדן. עזרא השתלם אז בקורס צניחה והוסמך לענוד כנפי צנחן. סיפר אחד מידידיו לפלוגה: "עזרא השתתף במספר רב של פעולות קרביות ותמיד פעל בשקט, בצניעות, באומץ ובתושייה. כשהצטרף לפלוגה, קשר מיד קשרי רעות וחברות עם החיילים הוותיקים. מי שהכיר אותו ידע, שאם קיבל על עצמו משימה כלשהי - ימלא אותה בחריצות, בדייקנות ובזריזות. החיוך ריחף על שפתיו, ריחף עליהן תמיד".
בפברואר 1969 השתחרר עזרא מהשירות הסדיר ושב אל עיר נעוריו, פתח תקוה. את צעדיו הראשונים בעבודה מקצועית אזרחית עשה בחברת "תדיראן". תוך זמן קצר הגיע למעמד של טכנאי בכיר ונודע כ"ילד הטיפוחים" של המחלקה להתקנת מרכזיות פרטיות. מספר אחד מידידיו לעבודה: "עזרא רכש עמדה מבוססת בצוות, כבעל מקצוע וכעובד עצמאי. הוא היה מסור ונאמן ומעל לכל, שקט ומנומס. הוא ביצע את המוטל עליו ואפילו על חשבון זמנו הפרטי". הוא השלים את לימודיו באלקטרוניקה וקיבל תעודה מצוינת, שסייעה לו להתבסס בעבודה ב"תדיראן". בסתיו 1972 נשא לאישה את חברתו מנעוריו, עמליה, והשניים הקימו את ביתם בפתח תקוה. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים התקשר עזרא מיד עם חבריו ליחידה. הוא לא המתין לצו-קריאה, נפרד מאשתו ההרה ומבני משפחתו ויצא לדרכו. הוא נשלח לחזית הצפון ולחם כמש"ק חבלה בקרבות הבלימה ברמת-הגולן. אור ליום ט"ז בתשרי תשל"ד (12.10.1973) נפל עזרא בקרב אכזרי על כיבוש חאן-ארנבה. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין האזרחי בפתח תקוה. השאיר אחריו אישה הרה, אב, אם ושני אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. הוא לא זכה לראות בהולדת בתו, זוהר, בשלהי יוני 1974.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב שר הביטחון דאז, רב אלוף משה דיין: "עזרא ז"ל שירת בחיל הרגלים. הוא היה חייל מצוין וחבר מסור. עזרא היה אהוד על הכל".
 
סמל ראשון עזרא מועלם בן צביה ואברהם
בית העלמין הצבאי: פתח תקוה
חלקה: 2 שורה: 2 קבר: 19
 
 
סמל
קרמסר, דוביק (דב)
 
דב (דוביק, דובל'ה), בן לאה ושלום, נולד ביום כ"א באדר ב' תשי"א (29.3.1951) בפתח-תקוה. הוא למד בבית-הספר היסודי על-שם קרול בפתח-תקוה, וכאשר מלאו לו שבע שנים עקרה משפחתו לארצות-הברית, לשנתיים ימים. כדי שלא תישכח העברית מפיו נשלח שם ללמוד בישיבה. כאשר חזר ארצה המשיך ללמוד באותו בית-ספר יסודי ואחרי-כן המשיך בלימודיו בבית-הספר התיכון על-שם י"ח ברנר בפתח-תקוה, במגמה הריאלית. דב היה תלמיד טוב וממושמע, בעל תפיסה מהירה ואהוב על מוריו ועל חבריו. כאשר למד בכיתה החמישית החל להתמסר לספורט, והקדיש לכך הרבה מזמנו וממרצו. הוא שיחק בכדורסל והתאמן באתלטיקה קלה באגודת "הפועל" פתח-תקוה, ושיחק בכדורגל באגודת "מכבי יד-לבנים" בפתח-תקוה. בביתו יש אוסף של אותות רבים ומדליונים, מאותה תקופה.
דב גויס לצה"ל במחצית יולי 1969 והתנדב לשרת בחיל-האוויר. הוא החל להשתלם בקורס טיס, אך בטרם שנסתיים החליט "להדיח עצמו" מן הקורס, כיוון שסבר שאינו מתאים לו, והתנדב לשרת בחיל השריון. הוא השתלם בקורס צניחה, בקורס למקצועות טנק "פטון" ובקורס למדריכי קשר. את מרבית ימי שירותו בצבא עד ששוחרר, עשה על גדות התעלה והשתתף במלחמת ההתשה.
לאחר שירותו הצבאי הסדיר למד באוניברסיטת תל-אביב ובמכון על-שם וינגייט בנתניה. כיוון שראה בחינוך אמצעי לתיקון פני החברה עסק בהוראה בבית-ספר יסודי, והיה אהוב ונערץ על תלמידיו. הוא אהב לעסוק במלאכת יד, ובנגריית אביו שקד על בניית ארונות, כונניות ספרים ושולחנות. גם לטייל אהב והרבה לטייל ברחבי הארץ וליהנות מנופיה. דב היה סקרן והרבה לחפש ולבקר, לבדוק ולהעמיק. בקטע מפרי עטו כתב פעם: "אני מחפש עצמה בכל דבר - במילים, בנוף, במנגינה, בשיר, ביופי, בפראות, בהתפרקות, בדממה, באנשים, בחיים". בכל תחום ביקש למצות את המירב, בלא לאבד כלום. הייתה בו פשטות, רגישות כלפי הזולת ואהבת אדם. הוא היה איש-אמת, ישר דרך ובעל מצפון. תמיד הקרין סביבו אווירה טובה ותחושת חברות. אנשים ביקשו את קרבתו כדי ליהנות מחוש ההומור שלו, מחיוכו ומן הרוגע שלו. באחד המכתבים כתב לחברו: "לאהוב אנשים - זה הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות - להביט בהם הרבה זמן, לחשוב ולהגות בהם". כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים, וכשלא נקרא מיד ליחידתו ירד לבדו לסיני ושובץ ביחידת שריון שהשתתפה בקרבות הבלימה נגד המצרים. ביום כ' בתשרי תשל"ד (16.10.1973) נפל בקרב בגזרה המרכזית, בציר "טרטור", ליד "החווה הסינית". הטנק שלו נפגע בשעת פריצת הדרך לראש הגשר מעברה של תעלת סואץ, והוא נהרג במקום. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בפתח-תקוה. השאיר אחריו הורים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "דב הצטיין במילוי תפקידו, ניכר בכושרו המקצועי, באחריותו ובמסירותו הרבה לתפקידו ולצוות הטנק שלו". משפחתו הוציאה לאור ספר לזכרו.
 
סמל דוביק (דב) קרמסר בן לאה ושלום
בית העלמין הצבאי: פתח תקוה
חלקה: 2 שורה: 3 קבר: 25
 
 
רב טוראי
פאוסטר, משה
 
משה, בן ז'ני ואברהם, נולד ביום כ' באלול תשי"ד (18.9.1954) באורדיה שברומניה, ועלה ארצה עם משפחתו בשנת תשכ"ב (1962). את לימודיו היסודיים סיים בבית-הספר "קרול" בפתח-תקוה. אחרי-כן עבר ללמוד בבית-הספר "אחד-העם" בפתח-תקוה, וסיים לימודיו התיכוניים בבית-הספר "אבוקה" ברמת-גן. בצעירותו היה חבר ב"הפועל" פתח-תקוה ועסק בענף האתלטיקה.
משה גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1972 והתנדב לחיל הצנחנים. לאחר הטירונות השתלם בקורס צניחה, והמשיך לשרת במסלול הקבוע של הצנחנים בתפקיד רובאי. ביחידתו נחשב חייל טוב וחבר טוב. במסעות ובאימונים היה מוכן תמיד לעזור לכל חבר, וכשקיבל חבילת שי מהבית נהג לחלק את תוכנה בין חבריו. תמיד דאג לחבריו ונהג לסייע להם בעצה טובה ובמעשה. בהגיעו ליחידה לא היה כושרו הגופני טוב ביותר, ובתחילת דרכו התקשה במסעות המפרכים ובאימוני הכושר. אחדים מחבריו לפלוגה אף לא האמינו כי יגיע לאן שהגיע. אולם בזכות כוח רצונו והתמדתו הצליח לשפר את כושרו בהדרגה, ממסע למסע ומאימון לאימון, וברבות הימים נהיה אחד החיילים המצטיינים בפלוגה מבחינת יכולת הביצוע והדבקות במטרה. תמיד השתדל לעשות כמיטב יכולתו והקפיד על הפרטים הקטנים ביותר. הוא תרם גם לחיי הפלוגה מחוץ למסגרת האימונים, בעיקר בעידוד חבריו וביצירת הווי חברתי. תמיד דאג לשיפור מצב הרוח בקרב חבריו החיילים. הוא ארגן שירה בציבור, אפילו כשחבריו היו יגעים ואדישים השתדל לבדרם ולהפיג את המתיחות בחיי היומיום, ובעיקר בערבי הווי ובמסיבות. משה אהב מאוד לצלם. במשך כל תקופת שירותו בצבא הייתה עמו מצלמה והוא הרבה לצלם במסעות ובאימונים. במלחמת יום הכיפורים השתתפה יחידתו בקרבות נגד המצרים בחזית סיני. בקרב שניטש ב"חווה הסינית" ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973), נפגע משה בכתפו ונחבש בעמדה. הוא המשיך להילחם, אולם כעבור זמן קצר נפגע בהתפוצצות פגז מרגמה ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. השאיר אחריו הורים ושני אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.
בחוברת שהוצאה לאור לזכר חללי פלוגתו של משה כתב אחד מחבריו: ..."אתה נזכר באותו בחור עליז, שתפש מקום מרכזי בכל אירוע כזה או אחר בפלוגה, בבדיחותיו ובעיקר בחיקויו הרבים... אתה נזכר איך ישבנו במעגל סביב, כאשר ערך "חיקויים כבקשתך" ומשה הרים את מורל המחלקה גבוה גבוה... לא נשכח את דמותו של משה ברגע של כעס על אחד המפקדים, מרביץ חיקוי ומיד פורץ בצחוק, ושוכח הכל".
 
רב טוראי משה פאוסטר בן ז'ני ואברהם
בית העלמין הצבאי: קרית שאול
אזור: 1 חלקה: 1 שורה: 2 קבר: 26
 
 
רב סרן
סהר (קרוסהר), אמנון
 
אמנון, בן שרה ואליהו, נולד ביום ז' בתמוז תש"ח (14.7.1948) בפתח-תקוה. משפחתו התגוררה במושב גת-רמון ובמושב זה עברו עליו ימי ילדותו ונערותו. הוא למד בבית-הספר היסודי "פיק"א" בפתח-תקוה, אחרי-כן למד שנה בבית-הספר לקציני-ים בעכו ושנה נוספת בבית-הספר התיכון על-שם אחד-העם בפתח-תקוה. תחביבו העיקרי בתקופה זאת היה משחק טניס-השולחן בו הגיע לרמה נאה למדי. מאביו, שהיה איש צבא-הקבע, למד אמנון להכיר בחשיבותו של השירות הצבאי וכדי להכשיר עצמו לשירות יעיל שיוכל לתרום לצה"ל ככל היותר, עשה את השנתיים שלפני גיוסו כחניך בבית-ספר צבאי, ובערבים למד אלקטרוניקה בבית-הספר "טכניכון" בתל-אביב.
אמנון גויס לצה"ל במאי 1966 והתנדב לחיל המודיעין. אחרי הטירונות ולאחר שסיים בהצלחה קורסים מקצועיים שונים נשלח בהמלצת מפקדיו לקורס קצינים. הוא סיים שם בהצלחה ונשלח לקורס קציני מודיעין. בהגיע מועד שחרורו מהשירות הסדיר הצטרף אמנון אל צבא הקבע. הוא הוצב כקצין פענוח במפקדת פיקוד הדרום ומפקדו הישיר באותה תקופה הגדיר את טיב עבודתו במלים אלה: "מפענח יוצא מהכלל, בעל נסיון רב וכושר ניתוח, קצין מוכשר השואף להתקדמות ומבצע את תפקידו ביעילות". וההתקדמות אכן באה. בזכות הצטיינותו כמפענח, הועבר לבסיס של חיל המודיעין כמדריך פיענוח והעמיד דור של חניכים, שלימדם את תורת הפיענוח על בוריה. אמנון המשיך וסיים קורס צניחה, קורס קציני מודיעין מתקדם וקורס מפקדי פלוגות בשריון ומונה כקצין מודיעין בחטיבת שריון. בזכות הצטיינותו במילוי תפקידו הומלץ פעמיים על-ידי מפקדיו להקדמת העלאתו בדרגה. הוא השתתף במלחמת ששת הימים ומאחר שעשה את מרבית תקופת שירותו בקווים הקדמיים הוענק לו "אות השירות המבצעי". במלחמת יום-הכיפורים השתתף אמנון בקרבות הבלימה והפריצה האכזריים שניטשו בחזית סיני. עם אנשיו חצה את תעלת סואץ וביום כ"ח בתשרי תשל"ד (24.10.1973) נפל בקרב בעיר סואץ. הוא חש בזחל"ם המודיעין שלו לחלץ חיילים פצועים ופגז נ"ט פגע בזחל"ם פגיעה ישירה. תחילה הוכרז אמנון כנעדר, אחרי-כן הוכרז כחלל שמקום קבורתו לא נודע. לימים זוהתה גופתו והוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה, שני ילדים והורים. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-סרן.
במכתב התנחומים למשפחה השכולה כתב שר הביטחון: "אמנון היה קצין אמיץ, בעל ידע מקצועי ומסור לתפקידו, בעל תפיסה מצוינת ותושיה רבה. הוא התנדב לחלץ פצועים תחת אש בעיר סואץ". המשפחה ומושב גת-רמון נטעו לזכרו של אמנון גן הנצחה, הנקרא "גן אמנון" ובו קיר זיכרון מיוחד.
 
רב סרן אמנון סהר קרוסהר בן שרה ואליהו
בית העלמין הצבאי: קרית שאול
אזור: 1 חלקה: 8 שורה: 3 קבר: 17
 
 
רב טוראי
גורן (גורנשטיין), אורי
 
אורי, בן הלנה וחיים, נולד ביום ז' בניסן תשי"ג (23.1.1953) בפתח-תקוה. הוא למד בבית-הספר היסודי בגני-תקוה, ואחרי-כן סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון שליד התע"ש בתל-אביב ואהב מאוד את החיים בקיבוץ. אורי הצטרף לקיבוץ נען בתום שש שנות לימודים בבית-הספר היסודי וכעבור שנה חזר לבית הוריו. הוא היה חובב ספורט ונמנה עם קבוצת הכדורסל של "הפועל" פתח-תקוה. היו לו חברים רבים וכולם חיבבוהו בזכות מזגו הטוב ואופיו הנוח. חבריו מציינים כי הרבה לעסוק בפעילות חברתית והיה "הרוח החיה" במסיבות ובפגישות של חברים. כחובב מוסיקה הקדיש מזמנו הפנוי להאזנה לתקליטים ואף ניגן בגיטרה. מטבעו היה אופטימי ועליז, אוהב חיים ויודע ליהנות מהם. הוא היה בן מסור להוריו ודואג למשפחתו.
אורי גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1972 והתנדב לחיל הצנחנים. לאחר סיום הטירונות בבסיס צנחנים נאלץ לעבור ניתוח, שבעקבותיו הוצב לחיל החימוש. הוא הועבר לאחת מיחידות חיל החימוש בתפקיד מסגר מכני. ביחידתו הוערך אורי כחייל מעולה. מפקדיו מציינים כי ביצע את כל המשימות שהוטלו עליו ביעילות ובמסירות, לשביעות רצונם. כן היה אהוד על החיילים ביחידתו וקנה לו שם ידידים רבים. בתקופת שירותו בצבא השתדל שלא להדאיג את הוריו, הרבה לבקר בבית בחופשות ושמר על קשר מכתבים עם בני משפחתו. ביום י"ח בחשון תשל"ד (13.11.1973), נפגע ונהרג, בעת מילוי תפקידו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו הורים ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.
 
רב טוראי אורי גורן גורנשטיין בן הלנה וחיים
בית העלמין הצבאי: קרית שאול
אזור: 1 חלקה: 12 שורה: 7 קבר: 16
 
 
סמל ראשון
בלומנטל, מאיר
 
בן יעקב ומרים. נולד ביום ט"ז בניסן תשי"ב (11.4.1952) בפתח- תקוה. למד בבית-הספר היסודי 'השומר' שבבני-ברק. אחרי-כן למד בבית-הספר המקצועי ע"ש 'מקס פיין' שבתל-אביב וסיים את לימודיו בבית-הספר המקצועי 'עמל' שבפתח-תקוה. מאיר היה חובב-ספורט והצטיין בשדה הכדורגל. הקדיש לתחביב זה את זמנו הפנוי והתחיל את צעדיו הראשונים בשדה הכדורגל במקביל ללימודיו בבית-הספר התיכון. הוא היה בין אחד-עשר הראשונים של קבוצת הנערים של 'הפועל' פתח-תקוה. כעבור זמן עבר לנבחרת הכדורגל של גוש דן ועמה אף יצא למסע משחקים בחוץ-לארץ. בנסיעתו הראשונה של מאיר לחוץ-לארץ נבחר פה אחד להיות ה'קפטיין' של הנבחרת. בתום שנה עלה מאיר לשחק בקבוצת הנוער של ה'פועל' פתח-תקוה בליגה הלאומית.
מאיר גויס לצה"ל בנובמבר 1970 והוצב לחיל-האויר. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס-נהיגה ברכב כבד, הוצב בבסיס חיל-האויר במרכז הארץ בתפקיד נהג. עם סיום שירות-החובה המשיך לשרת בצבא-הקבע בדרגת סמל. מאיר השתתף במלחמת יום- הכיפורים ונלחם בחזית סיני ולאחר-מכן ברמת-הגולן. לדברי מפקדו: "הוא היה מסור, הגון ונאמן; נתן דוגמא אישית לחיילים ביחידה, שמר על רכוש הצבא והיה בעל תושייה ויזמה ובעל אופי שקט ונוח לעבודה". בעת שירותו בצבא הוזמן מאיר לשחק בנבחרת פיקוד המרכז וזכה בגביע הרמטכ"ל.
אחותו כתבה עליו: "הספורט היוה את כל חייו ומילא את רוב-עולמו. הוא התחיל את חייו במגרש הספורט, עסק בו רוב-חייו ואף סיים בו את חייו".
ביום ז' בכסלו תשל"ה (21.11.1974) נפטר מאיר בעת שירותו. הובא למנוחת-עולמים בבית- העלמין הצבאי שבקרית-שאול. השאיר אחריו הורים, שני אחים ואחות. אחרי מותו הועלה לדגת סמ"ר.
במכתב-תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד-היחידה: "בנכם היה חייל למופת, ועל-אף היותו צנוע ושקט בהליכותיו, תרם תרומה ניכרת לחיי העבודה והחברה בבסיס".
 
סמל ראשון מאיר בלומנטל בן מרים ויעקב
בית העלמין הצבאי: קרית שאול
אזור: 1 חלקה: 9 שורה: 5 קבר: 19
 
 
סגן
הגר, אמנון ('אמנוניקו')
 
בן הרצל ואסתר. נולד ביום ח' באייר תשט"ז 19.4.1956)) בפתח- תקוה, בשיכון העירוני 'שעריה'. כשהיה בן שלוש העתיקה המשפחה את מגוריה למרכז העיר. אמנון נכנס לבית-הספר הממלכתי-דתי 'נצח-ישראל' שבעיר. כבר בכיתות הנמוכות יצא לו שם של תלמיד שקדן וער, שקצר ציונים גבוהים ברוב מקצועות- הלימוד. עד לכיתה ו' היה 'אמנוניקו' ילד ביישן ומסוגר, וההורים חששו פן יתקשה להשתלב בחברה. ואז התחיל לפעול בתנועת 'בני- עקיבא', ולפתע כאילו נפתחו מעיינות חיותו ופתיחותו, והוא היה לילד פעלתן, מוקד לכל הסובבים אותו. בכל המסיבות והאירועים של סניף התנועה היה אמנון המארגן והמנחה המבוקש ביותר.
מקטנותו נתגלה אמנון כבעל נטייה לאמנות הציור. כבר בכיתות ג' ו-ד' היו מחברות הציורים ואמרות-השפר שלו מבוקשות בכל הכיתות. בשנים הבאות הוטל עליו להכין את התפאורות להצגות בבית-הספר ובתנועה.
מלבד חברותו ב'בני-עקיבא' היתה פעילותו קשורה בעיסוקי ספורט. הוא רץ, בייחוד למרחקים בינוניים, במסגרת אגודת 'הפועל' בפתח-תקוה והשתתף בתחרויות הרשמיות הגדולות באזור המרכז. התאמן בקליעה במועדון ראש-העין. היה חבר בגדנ"ע-אויר ועסק בבניית טיסנים ובהפרחתם.
משסיים את בית-הספר היסודי בהצטיינות, עבר ללמוד בבית-הספר התיכון עירוני-דתי 'ישורון'. כאן, בטרם סיים את שנת-הלימודים הראשונה, חל מפנה בדרכי מחשבתו, והוא גמר-אומר לבנות את עתידו במסגרת צה"ל. נרשם לפנימייה הצבאית, עמד במבחנים והתחיל ללמוד בגימנסיה 'הרצליה', במגמה הצבאית. גם כאן עשה חיל בלימודיו וזכה להוקרת מוריו וחבריו לספסל-הלימודים. היה מנחה קבוע במסיבות של הפנימייה, דבר שגרם לו לפעמים חיכוכים עם מנהל הגימנסיה ועם שאר נציגי שלטונות המוסד. הוא אהב את האמת והגן בעוז על עקרונותיו, אך גם ידע לותר עליהם, כאשר הבחין, שהם עלולים להזיק לחבריו. אף כי היה בחור צנום ושברירי מעט, הפתיע את מדריכיו באימונים הצבאיים כאשר לא נכשל במסעות המפרכים או בתרגילים המסובכים. בהיותו בכיתה י"א, כבר היו צניחות-מספר מאחריו.
לאחר סיום הלימודים בפנימייה, וכשעמד להתייצב לשירות הסדיר, בסוף אוקטובר 1974, ביקש אמנון להתקבל לקורס-טיס. לשמחתו הרבה ניתן לו מבוקשו. כעבור שנה נשלח, יחד עם כמה פרחי-טיס נוספים, לשנת השתלמות בארצות-הברית במקצוע טיסת מסוקים. בהזדמנות זו גם למד היטב את השפה האנגלית וסייר ביבשת צפון-אמריקה, לאורכה ולרוחבה. הוא שב לארץ בוגר יותר, לאחר שצבר ניסיון-חיים רב.
אמנון חזר לבית-הספר לטיס לסיום הקורס וזכה לקבל מידי מפקד חיל-האויר, יחד עם אחד מחבריו, את כנפי-הטיס ודרגת סגן-משנה. מיד יצא לעבודה בשדה, כשהוא משתלם בקורס לטיסות-מבצעיות. בשהותו בקורס זה, אירע למסוק שטס בו אסון. ביום כ"ג באייר תשל"ז 10.5.1977)) נפל אמנון בעת מילוי תפקידו בהתרסקות מטוס בבקעת הירדן. באסון זה נהרגו 54 חיילים. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי שבפתח-תקוה. השאיר אחריו הורים ושני אחים. לאחר מותו הועלה לדרגת סגן.
במכתב-תנחומים להורים כתב מפקדו: "בתקופת שירותו התגלה כקצין מוכשר משכמו ומעלה. מילא את תפקידו ביעילות ובדבקות. היה אהוב מאוד על חבריו ועל מפקדיו כאחד. אמנון נחרת בזכרוני כאדם מלא חדות-חיים וחוש הומור בריא. היה חברותי ואוהב את הבריות".
 
סגן אמנון (אמנוניקו) הגר בן אסתר והרצל
בית העלמין הצבאי: פתח תקוה
חלקה: 2 שורה: 3 קבר: 13
 
 
טוראי
והבה-יהב, אלפרד-יגאל (פרדי)
 
בן אברהם וגילה. נולד ביום כ"ו בתמוז תש"ך (21.7.1960) בקהיר. עלה ארצה עם משפחתו בשנת 1965. למד בבית-הספר היסודי 'המתמיד' שבפתח-תקוה והמשיך בבית-הספר התיכון-המקצועי 'עמל', במגמה של נגרות.
פרדי היה ילד יפה-תואר. מיד לאחר עלותו ארצה, והוא בן חמש, התחיל ללמוד בגן-חובה ואחריו בבית-ספר יסודי. ילד חביב ועליז, טוב-לב וקשור מאוד למשפחתו. פרדי היה מוכשר בתחום הנגרות, ולכן החליט לבחור במגמה זו במסגרת לימודיו התיכוניים. במקביל היה פעיל בגדנ"ע וכן היה חבר בתנועת 'הנוער העובד והלומד' שבמקום-מגוריו, עמישב. פרדי אהב גם לעסוק בספורט בכל תחומיו, בייחוד בכדורסל, וכנער שיחק בקבוצת 'הפועל' פתח- תקוה.
באמצע מאי 1978 גויס פרדי לצה"ל ולאחר הטירונות בחיל-הרגלים הוצב לחיל-החימוש.
ביום י"ד בתשרי תשל"ט (15.10.1978) נפל בעת מילוי תפקידו. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין שבפתח-תקוה. השאיר אחריו הורים, שבעה אחים ואחות.
במכתב-תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד-היחידה: "בנכם ז"ל שירת תחת פיקודי פרק-זמן קצר וביצע את המוטל עליו לשביעות-רצוני המלאה. הוא התחבב מאוד על חבריו ביחידה, ואת זאת היה ניתן לראות בקהל החיילים הרב שליוה אותו בדרכו האחרונה".
 
טוראי אלפרד-יגאל (פרדי) והבה-יהב בן גליה ואברהם
בית העלמין הצבאי: פתח תקוה
חלקה: 2 שורה: 4 קבר: 18
 
 
סמל
כוכבי, רוני
 
בן מזל ומאיר, נולד ביום כ"ז בניסן תש"ך (24.4.1960) בפתח-תקוה. מצעירותו היה רוני פעיל בארגוני נוער וספורט. הוא השתייך למועדון "עממי", ושימש בו במשך השנים גם כמדריך. רוני היה חבר פעיל באגודת "הפועל" פתח-תקוה, שיחק כדורגל וכדורסל והשתתף במשחקים, עד שהתגייס לצה"ל. רוני למד בבית-הספר היסודי "יסודות" בפתח-תקוה, ולאחר מכן המשיך את לימודיו בבית-הספר המקצועי "עמל", במגמת מכונאות רכב. הוא סיים 12 כיתות לימוד. מכונאות הרכב הייתה לו גם מקצוע וגם תחביב. מילדותו אהב רוני לאסוף כלים מכניים, חלקי רכב, ולפרקם ולהרכיבם בעניין ובסקרנות. מטבעו היה רוני נוח לבריות, מסור מאוד לחבריו ולמשפחתו, שאיתם קיים קשר הדוק.
באוגוסט 1978 התגייס רוני לצה"ל, ושירת בחיל-השריון. אחרי מסלול הטירונות הוא עבר קורס טען-קשר, עלה לדרגת רב"ט ובאחד התרגילים נפצע ואושפז. הפרופיל הרפואי שלו הורד, אבל רוני לא השלים עם כך. הוא נאבק, כושרו הגופני השתפר והפרופיל הרפואי שלו הוחזר לרמה מספקת, כדי להציבו כמועמד לקורס קצינים. בינתיים הוא עבר קורס תותחני-טנק, ובסוף שנת 1979 עלה לדרגת סמל.
באוגוסט 1980 הועבר רוני עם גדודו משירות בדרום לתעסוקה מבצעית ברמת הגולן. לפני שהסתיימה תקופת השירות בגולן, נערך לגדוד תרגיל לילה, ורוני השתתף בו כמפקד נגמ"ש.
ביום י"ט בתשרי תשמ"א (28.9.1980), התקדם רוני בנגמ"ש שהוביל למסלול של צוקים תלולים באיזור בקעתה שברמת הגולן. הנגמ"ש התהפך והתדרדר, ושני חיילים נהרגו. ביניהם היה רוני. בן 20 שנים הוא היה במותו.
מפקד יחידתו כתב עליו להוריו: "רוני מצא את מותו בהתהפכות נגמ"ש עליו פקד בתרגיל הגדוד. רוני תפקד כמפקד טנק, ולאחר מכן כסמל מבצעים. הוא היה אהוד ואהוב על כל חבריו. רוני היה אחד המפקדים הטובים בגדוד. הוא שימש לדוגמה ולמופת לחיילים". רוני הובא למנוחות בבית-הקברות הצבאי בפתח-תקוה. הוא השאיר אחריו הורים ושני אחים.
 
סמל רוני כוכבי בן מזל ומאיר
בית העלמין הצבאי: פתח תקוה
חלקה: 3 שורה: 3 קבר: 7
 
 
סמל ראשון
נחום, מנחם (מוני)
 
בן לאה ועזרא, נולד ביום כ' בתשרי תשכ"ה (26.9.1964) בפתח-תקווה. מנחם למד בבית-הספר היסודי "עין גנים" וסיים את חוק לימודיו בבית-הספר התיכון-מקצועי "עמל א' " בפתח-תקווה. מוני היה נער טוב-לב ויפה תואר, שאהב מאוד את בני משפחתו והם השיבו לו אהבה גם בשל היותו בן יחיד בין שלוש אחיות. בתקופת לימודיו השתייך לתנועת "המחנות העולים" ולסקציית הכדור-יד ב"הפועל" פתח-תקווה. מילדותו נמשך לים, הירבה לבלות לחופיו ואף רכש ציוד דיג. את רגשותיו כלפי הים ביטא באחד השירים הרבים שהשאיר אחריו ושמו "שיר הים": "הים הוא גדול / הים הוא כחול / ולחצות אותו אף אחד לא יכול / ... דברים רבים מסתתרים במצולות... הם צופנים אתם אוצרות לסיפורים / על מעשי גבורה ומעשי נסים / הנוף שם בעומק מקסים ביופיו / כי עוד לא הגיע לשם האדם ומשפחתו..." בהיותו כבן 16 רכש לעצמו אופנוע בכסף שחסך, והירבה לטייל עם חבריו ברחבי הארץ.
מנחם גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1982 והתנדב לחיל-הצנחנים. את קשי הטירונות קיבל באהבה ועבר בהצלחה קורס צניחה וקורס מ"כים. מפקדיו, שעמדו על כישוריו כלוחם וכמפקד, העניקו לו דרגת סמל לפני המועד. הוא הצטרף לחבריו בהגנה על גבולות המדינה בגבול לבנון ובבקעה והיה גאה בתפקידו. תוך כדי השירות נתגלה כשרון הציור והפיסול שלו וכן אהבת המוסיקה. הוא רכש תקליטייה עשירה ונהג לשמח את חבריו אם בנגינה ואם בדברי צחוק ולצון. לצורך עבודות הציור והפיסול הקים לעצמו מבנה בחצר הבית ושם התמסר למלאכת האמנות.
האהבה לים לא הרפתה ממנו גם בעת השירות הצבאי ובאחת מחופשותיו נסע עם חברים לחוף טאבה. למחרת היום, כאשר נודע למוני כי אחד הדייגים איבד את כל רשתותיו בים, התנדב לעזור לו לחלץ אותן. תוך כדי צלילה הסתבך ברשת וטבע. כאשר כתב בשירו על הים "במקום כזה אי-אפשר לחיות / כי שם הכל יכול להיות" ניבא את סופו. סמל-ראשון מנחם נפל בעת שירותו ביום י"ט באדר תשמ"ה (12.3.1985), והובא למנוחת עולמים בבית-הקברות הצבאי בפתח-תקווה. השאיר הורים ושלוש אחיות.
מוני הותיר אחריו אוסף גדול של שירים, שהעידו על נפש רגישה, וכן עבודות ציור ופיסול.
 
סמל ראשון מנחם (מוני) נחום בן לאה ועזרא
בית העלמין הצבאי: פתח תקוה
חלקה: 3 שורה: 1 קבר: 2
 
 
רב סמל ראשון
גולדווייס, אורי-פישל
 
בן פולה ומשה. נולד ביום י"א בתשרי תש"ז (6.10.1946) בגרמניה ועלה ארצה עם משפחתו בשנת 1949. למד בבית-ספר יסודי ברחובות והמשיך את לימודיו בבית-ספר תיכון בעיר. לאחר-מכן למד בבית-הספר הטכני בחיפה את מקצוע האלקטרוניקה.
הוא גויס לצה"ל בראשית אוגוסט 1970. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס מפ"טי קשר הוצב ליחידות שדה ועורף של חיל הקשר. לפי הערכת מפקדיו היה "מסור לתפקידו ושולט בו, נוח לבריות וער לנושא שמירת רכוש צה"ל". במהלך שירותו השתלם בקורס מש"קי ציוד קשר. בשנת 1970 הוא התנדב לשירות בצבא הקבע. חבריו ליחידה מספרים: "הוא היה ממושמע, בעל ידע מקצועי, זכר בעל-פה מספרים קטלוגיים, קפדן בשמירה על ציוד, ממש תענוג לעבוד איתו. היה פעיל גם מבחינה חברתית: מארגן מסיבות, מרבה לשוחח על כדורגל". ומוסיפה רעייתו: "אורי חובב ספורט מושבע, אוהד קבוצת הכדורגל של הפועל פתח תקווה. יחדיו צפינו בסרטים ובילינו במועדונים." הוא הועלה לדרגת רב-סמל וקיבל את אות השירות המבצעי. אות מלחמת יום-הכיפורים ואות מלחמת שלום-הגליל.
בשנת 1973 הוא נשא לאישה את שרונה והם בנו את ביתם בפתח תקווה. הם חבקו את בנם אלעד ולאחר תלאות רבות הגיעה המשפחה אל המנוחה והנחלה. דווקא אז המר להם הגורל. ביום כ"ט באייר תשמ"ו (7.6.1986) נפל אורי-פישל בעת שירותו והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בפתח-תקווה. השאיר אחריו אישה, בן, אם ואח - צבי. לאחר מותו קיבל תעודת הוקרה וכבוד על שירותו בקבע.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "פישל ז"ל שירת ביחידה כשמונה שנים. עשה עבודתו נאמנה, באחריות ובמסירות, לעולם לא התלונן על קשיים ונרתם ברצון לכל משימה. בתקופת שירותו תחת פיקודי בבסיס ציוד קשר מרחבי רפידים דאג שהציוד יגיע בזמן ליעודו, וזאת במחיר ויתור על מנוחה ונוחיות. פישל היה גם חבר טוב וכך הוא יחרט בזכרוננו."
 
רב סמל ראשון אורי (פישל) גולדווייס בן פולה ומשה
בית העלמין הצבאי: פתח תקוה
חלקה: 3 שורה: 1 קבר: 16
 
 
רב סמל ראשון
גמזו, דורון
 
בנם-בכורם של מזל ואליעזר. נולד ביום י"ג בתשרי תשי"ח (27.9.1958) בתל אביב. דורון החל ללמוד בבית-הספר היסודי 'בר-גיורא' בתל אביב, המשיך ללמוד בבית-הספר היסודי 'ניר' בקרית אונו וסיים כיתה י"א בפנימייה החקלאית בבית-הספר התיכון ע"ש יוהנה ז'בוטינסקי בבאר יעקב. דורון השתייך לתנועת 'הנוער העובד' בקרית אונו, היה חבר במחלקה לאתלטיקה קלה ב'הפועל' פתח תקווה. שיחק כדור-עף, הרבה לשחות, היה בעל תעודת מציל והשתתף כמעט בכל צליחות הכנרת. התחביבים שלו היו רבים ומגוונים. כך, למשל אהב עבודות נגרות ובנייה ותיקון מכשירי חשמל ובו-בזמן טיפח חיות-מחמד. לפני גיוסו לצה"ל התקבל דורון לבית-הספר הטכני של חיל הים בחיפה ולמד להיות מוכ"ם ימי.
דורון גויס לצה"ל באוקטובר 1976 והוצב בחיל הים. ההתאקלמות בחיי הצבא היתה קלה ועברה ללא משברים. חוש ההומור שלו עזר לו להתגבר על כל קושי. לאחר הטירונות הוצב בבסיס אופירה ושירת כמוכ"ם ימי, משם עבר לבסיס א-טור ולקראת סוף שירותו הועבר לבסיס אשדוד. דורון הצליח בתפקידיו וחוות-הדעת של מפקדיו היו נלהבות: "משקיע ובעל הישגים נאים;" "טכנאי טוב מאוד, מסור לעבודתו ומשמש דוגמה חיובית;" "חייל טוב מאוד;" "משקיע בעבודתו ומגלה מסירות רבה בתחום אחריותו". בתום שלוש שנות שירות חובה קיבל דורון לידיו את תעודת השחרור ובה צוינה התנהגותו כטובה מאוד והערכת מפקדו היתה: "אחראי, יעיל בעבודתו, בעל ידע מקצועי רב, בעל תפישה מהירה, חברתי ודייקן". דורון המשיך ושירת עוד שנה בשירות הקבע.
עם שחרורו מהשירות החל דורון ללמוד במחלקה לקדם-הנדסאים ב'אורט יד סינגלובסקי'. עקב בעיות בריאות עברה המשפחה לערד ושם החל לעבוד בחברת החשמל. בתקופת שהותו בערד היה שותף בהקמת קבוצת הכדורעף של 'הפועל' ערד, הנקראת כיום על שמו 'הפועל דורון ערד'. דורון נשא לאישה את אביגיל והזוג קבע את מושבו בערד. נולדו להם שני בנים - אלרן ודולב. דורון עבד תקופה מסוימת בחברת 'אלקו' וחזר לשירות קבע, הפעם בחיל האוויר, ושירת כטכנאי ציוד ובקרה (מפקד מעבדת צב"ד). הוא נשלח לקורס טכנאי אלקטרוניקה בבית-הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה, סיים אותו כחניך מצטיין וחזר ליחידתו, טייסת תחזוקה. הוא היה פשוטו כמשמעו בין מקימי בסיס חדש של חיל האוויר בדרום הארץ. כחמש שנים שירת בבסיס, עד שמחלה ממארת הכריעה אותו.
ביום כ"א בתמוז תשמ"ח (6.7.1988) נפל רס"ר דורון בעת שירותו והובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית בבית-העלמין בערד. הניח אישה, שני בנים והורים, אח - זיו ואחות - כלנית.
במכתב התנחומים למשפחה ציין מפקדו כי: "דורון שירת עימנו בכנף כ- 5 שנים והיה שותף מלא להקמת הכנף. התחבב על הסובבים אותו ומילא את משימותיו למופת. למרות המחלה והקשיים הנלווים, המשיך בתפקודו השוטף ללא סיוע ועזרה ועמד בהצלחה בכל משימותיו, על אף היותו בודד ויחיד בתחום עיסוקו. היה חבר נאמן לעבודה, יזם וקיבל משימות חדשות ונוספות, היה פעיל בעבודתו בכל תחומי החיים בכנף, סייע רבות לצעירים והיטה אוזן קשבת לכול". מדי שנה, בחודש אוקטובר, נערך משחק כדורעף לזכרו בין קבוצת 'הפועל דורון ערד' לבין קבוצה מבסיס חיל האוויר שבו שירת. לקבוצה המנצחת מוענק גביע נודד.
 
רב סמל ראשון דורון גמזו בן מזל ואליעזר
בית העלמין (חלקה צבאית): ערד
חלקה צבאית: 1 שורה: 1 קבר: 2
 
 
טוראי
מלול, גילי
 
בן טובה ושרלס. נולד ביום כ"ז בחשוון תשל"ג (4.11.1972) בפתח תקווה, בן בכור למשפחה בת ארבעה בנים. ילדותו ונעוריו עברו עליו בפתח תקווה. הוא למד בבית-הספר היסודי 'הוברמן' ובחטיבת-הביניים 'בן צבי'. ממועד סיום לימודיו עד גיוסו לצה"ל עבד במוסך גולף. הוא התמחה במכונאות רכב, אהב את העבודה, ושאף להתקדם. גילי אהב לעסוק בספורט והצטיין במשחק הכדורגל. הוא נסע לגרמניה המערבית לטורניר כדורגל. טרם גיוסו לצה"ל עבר קורס נהגי משאיות במסגרת קדם-צבאית.
באמצע חודש ינואר 1991 גויס גילי לשירות חובה בצה"ל. הוא יצא לטירונות כללית, הוצב בחיל התחזוקה ויצא להשתלמות נהגי משאיות. בתום הקורס נשלח לשרת כנהג משאית. בראיון עם מפקדו החדש הביע גילי שביעות רצונו מתפקידו והציע עזרתו במכונאות רכב, נוסף לעבודתו כנהג, מכיוון שהתמחה במקצוע טרם גיוסו.
ביום י"א באייר תשנ"א (25.4.1991) נפל גילי בעת מילוי תפקידו. הוא נספה בתאונת-דרכים בצומת בירנית והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בפתח תקווה. הותיר אחריו הורים ושלושה אחים - איל, אפי ואסף.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה, כתב מפקד היחידה: "גילי ביצע את תפקידו בצורה טובה וללא דופי, בנאמנות, במסירות ובנחישות. שקט ומנומס, צמא לדעת וללמוד. הוא סימל עבורנו רוח התנדבות, סייע לכל דורש, כאשר המניע לכך הוא טוב-לבו והחינוך שקיבל בבית"...
 
טוראי גילי מלול בן טובה ושרלס
בית העלמין הצבאי: פתח תקוה
חלקה: 5 שורה: 1 קבר: 7
 
 
אלוף משנה
וידה, רוברט אלי
 
בן רוזה ואנדור. נולד ביום ב' בכסלו תש"ז (25.11.1946) בעיר טורגומורש, שבחבל טרנסילבניה ברומניה. בן יחיד להורים ניצולי שואה. את לימודיו היסודיים עשה בארץ הולדתו והיה תלמיד מצטיין, שוחר קריאה, חובב ספורט ופעיל בענפי הטניס, השחייה וההחלקה על הקרח. היתה בו אהבה לבעלי חיים והוא גידל בחצר ביתו כלבים ויוני דואר. כאשר הגישה משפחתו בקשה לעלות לארץ, פוטר אביו ממקום עבודתו ורוברט החל לספוג עלבונות ונידוי חברתי בתנועת הנוער הקומוניסטי, שממנה הורחק, ובבית-הספר.
הוא עלה לארץ עם משפחתו בחודש ספטמבר 1960. המשפחה קבעה את מגוריה בפתח תקווה ואילו רוברט הופנה על-ידי 'עליית הנוער' לקיבוץ בארי, שם המשיך ללמוד בבית-הספר התיכון. המפגש עם אורח החיים הקיבוצי ודרכו החינוכית היוו עבורו חוויה עזה של חופש פתאומי. במשך שתי שנות שהותו בקיבוץ הצליח להתערות בחברה הישראלית. בתום שנתיים שב לבית הוריו והמשיך את למודיו בבית-הספר התיכון-המקצועי 'עמל' בפתח תקווה. אולם בעקבות ההתנסות בקיבוץ, חל אצלו שינוי ערכים, שבעקבותיו לא החשיב ביותר את נושא הלימודים ותחת זאת עלתה בעיניו חשיבותו של הגורם החברתי. היה פעיל בתנועת הנוער העובד בפתח תקווה ושימש בה כמדריך. היה חובב הליכה ברגל ושאף להכיר ולחקור את הסביבה שבה חי. הוא המשיך לעסוק בפעילות ספורטיבית, שיחק בנבחרת הפועל פתח תקווה בכדורסל ולצד זאת למד אגרוף והיאבקות ושקד על פיתוח כושרו הגופני. במהלך אחד המשחקים נפצע בברכו, פציעה שהותירה אותו עם נכות, שבעטייה סירבו לגיסו לשירות בצה"ל. אולם רוברט נאבק על זכותו האזרחית לשרת ומאבקו הוכתר בהצלחה.
חרף הפרופיל הרפואי הנמוך שנקבע לו, הוא גויס לשירות חובה בצה"ל בנובמבר 1966 והוצב לשרת בחיל-המודיעין. במסגרת שירותו בפיקוד הדרום השתתף בהקמת הבסיסים בסיני.
לאחר שיחרורו מצה"ל בשנת 1969 עבד כטכנאי שירות לטלוויזיות בחברת אלקטרוניקה גדולה. בשנת 1971, במסגרת שירות המילואים, הכיר את רעייתו לעתיד - ציפי, שאותה נשא לאישה בקיץ 1973, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת יום-הכיפורים. לא מעט בשל אותה מלחמה, החליט רוברט לשוב וללבוש מדים והצטרף לשורות צבא הקבע בדצמבר 1974. בשנת 1976 עבר קורס קצינים, דבר שלא נתאפשר לו בעת שירותו הסדיר בגלל הפרופיל הנמוך. במסגרת שירותו בצבא הקבע מילא שורת תפקידים: בתחום המקצועי הייעודי; בתחום הפיקוד - כמפקד בסיס, כמפקד מרחב וכקצין מבצעים; ובתחום המטה ברמות השונות. תפקידו האחרון בצבא היה ראש מטה היחידה, בה החל את דרכו כטוראי ושם הגיע לדרגת אלוף-משנה.
בחוות-דעת ציין מפקדו את יכולתו המקצועית הגבוהה, את כושר הארגון שלו ואת נטייתו לשמש דוגמה אישית והדגיש שרוברט הינו קצין מסור ביותר, בעל כישורים ארגוניים בולטים, המתפקד ביחידה ביעילות ובהרמוניה והוא בעל רגישות גבוהה לנעשה ביחידה. תוך כדי שירותו בצבא הקבע למד באוניברסיטת בר-אילן לתואר ראשון בפילוסופיה ומחשבת ישראל, התעניין בהיסטוריה צבאית והרבה לקרוא ספרים. לצד השקעתו האינטנסיבית בשירות הצבאי ובלימודים, היה איש משפחה רגיש, מסור ואוהב חרף הסיגנון הסמכותי שנקט.
ביולי 1992 יצא רוברט לשליחות צבאית בחו"ל ושם נפל בעת שירותו ביום ח' בחשוון תשנ"ג (4.11.1992) כשלקה בהתקף-לב. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי סגולה בפתח תקווה. הניח רעיה, שתי בנות - מושית ומאיה, בן - נמרוד ואם.
ראש אמ"ן ומפקד היחידה העבירו למשפחה השכולה את תנחומיהם ומפקד היחידה כתב על האומץ הרוחני שרוברט ניחן בו. על עושרו הרוחני ועל "התמהיל של אנושיות ומקצועיות שהפכוהו לנכס ביחידה". כן ציין את צניעותו ואת מערכת הקשרים שיצר בתקופת שליחותו הקצרה. הוא תיאר את רוברט כ"אינטלקטואל אמיתי", שלכתו הותיר חלל ביחידה.
 
אלוף משנה רוברט (אלי) וידה בן רוזה ואנדור
בית העלמין הצבאי: פתח תקוה
חלקה: 5 שורה: 3 קבר: 1
 
 
סמל ראשון
גונן, אביב
 
בן תמי ורמי. נולד ביום ז' בניסן תשל"ו (6.4.1976) בפתח תקווה, אח צעיר לאופיר ולוורד. אביב, בן הזקונים, גדל עטוף באהבה ובפינוק. מילדותו נמשך לסיפורי אגדות, ומשיכה זו, שהחלה בגן הילדים, בשלה בגיל ההתבגרות לכתיבה. כבר מגיל צעיר ניכרו בו עצמאות, חוש הומור, ונטיות ספורטיביות ותיאטרליות, שגרמו הנאה לסובבים אותו. אביב החל את לימודיו בבית-הספר היסודי "עין גנים" בפתח תקווה, שם אפיינו אותו יצירתיות ומקוריות. בחטיבת הביניים "ברנר" בלט מבחינה חברתית; שמחת החיים שלו ומראהו הנאה משכו אליו בנים ובנות. את חגיגת בר-המצווה שלו הינחה אביב בעצמו, ובה באו לידי ביטוי כשרונותיו השונים - הן הצד הדרמטי והבידורי והן הצד הספורטיבי, בהופעה שלו עם חברי נבחרת ההתעמלות. במופע הסיום של חטיבת הביניים המשיך במסורת המשחק ומילא תפקיד מרכזי בהצגה. את לימודיו התיכוניים החל אביב בבית-הספר התיכון "ברנר" בפתח תקווה, והמשיך בבית-הספר "אנקורי" בתל אביב, שם נכבשו בקסמו גם המורים.
אביב הצטיין מאוד בתחום הספורטיבי, ועסק בו באופן מקצועי. הוא היה חבר אגודת "הפועל פתח תקווה" בענף הג'ודו, חבר נבחרת ישראל בג'ודו וחבר באיגוד שופטי הג'ודו בישראל. בתחרויות במקצוע זה זכה בגביעים ובמדליות, חלקם עבור מקומות ראשונים. אביב היה פעיל גם בענפי ספורט אחרים: כדורגל, כדורסל, התעמלות ואקרובטיקה. אך היה באביב גם צד אחר, רגיש ומהורהר יותר. לאחר נפילתו התגלתה מחברת שירים שכתב, וכן תסריט לא גמור על נפילת חברו - ניר. אביב קשר קשרים אישיים במהירות, והיווה אבן שואבת לחבריו. מדי יום שישי היו מתאספים בבית הוריו, ויוצאים משם יחד לבילויים שהוא היה אחראי לתכנונם. מראהו המצודד משך אליו נערות, והוא השיב אהבה: "אני אוהב להסתכל לתוך עינייך/ אני אוהב את האודם בשפתייך/ אחרייך באש ובמים אני אלך/ מה לעשות - אני אמות בשבילך", כתב במחברת השירים שלו.
בחודש אוגוסט 1994 התגייס אביב לגולני, אך בשל בעיות בריאותיות הועבר לשריון. הוא הוסמך לתפקיד לוחם ונהג בטנק מרכבה. אביב רצה מאוד לעבור קורס חובשים, והשקיע מאמצים רבים בשכנוע מפקדיו לשולחו לקורס זה. ואכן, הצטיין בתפקידו כחובש קרבי בשריון, וגילה אחריות, רגישות ומקצועיות רבה. "הבלדה לחובש היתה שירת חייך, הטיפול בחיילי הפלוגה היה בנשמתך ובראש מעייניך", כתב עליו מפקדו, סגן-אלוף אמנון אסולין. שבועיים לפני אסון המסוקים, במהלך שירותו במוצב הבופור, נפצע אביב בכתפו, אך התעקש לחזור לפעילות מבצעית. "עקשנות חיובית זו, אשר כה אפיינה את עבודתך, ראויה להערכה ולשבח ותהיה נצורה לנצח בלבנו", הוסיף וכתב מפקדו.
אביב היה בדרכו לפעילות כחובש במוצב "דלעת", אליו לא הגיע מעולם.
במהלך שירותו בלבנון כאב אביב את נפילתם של כמה מחבריו, והחוויה הותירה בו רושם קשה. לפני עלייתו ללבנון בפעם האחרונה, נתבקש לכתוב דבר-מה מפרי עטו בעלון הגדוד. אביב פרסם את שירו "בלבנון", המבטא אבל על החיילים שנפלו בארץ שאינה ארצם: "מתוך ההרים והגיאיות יוצאות להן/ זעקות הכאב והצער של אותם נערים צעירים/ שלא ממש מבינים מה הם עושים כאן/ והשמש זורחת לה ומאירה את המדינה/ הכל-כך יפה והכל-כך מכוערת". סמוך לפרסום השיר, בדרך לאותה מדינה "יפה, אך מכוערת", כהגדרתו, מצא אביב את מותו.
אביב היה על סף שחרורו, ובאמתחתו תוכניות רבות: לעבור קורס מאמני ג'ודו במכון וינגייט, להשלים ולתקן בגרויות ולעבור את המבחן הפסיכומטרי. הוא תכנן לעבוד בסטודיו של הוריו, לחסוך כסף לטיול באוסטרליה ובניו זילנד עם חברו הטוב ניר נהוראי, ולהמשיך לבלות עם חברתו. קומה שלמה חיכתה לו בבית הוריו, כדי שיוכל לחיות בה באושר ועל-פי דרכו. אולם בלילה חורפי אחד נקטעו תוכניות אלו באיבן.
בערב של יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997) אירע אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב. שבעים ושלושה הלוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו, וביניהם אביב, החובש הקרבי. בן עשרים ואחת היה בנופלו. השאיר אחריו הורים, אח ואחות. אביב הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בפתח תקווה. לאחר מותו הועלה לדרגת סמל ראשון.
"מלחמה ארורה וחיילים מתים... / אני מתחנן, אני מבקש/ כדור השלג עוד יכול להיעצר... אסור לחיות בבועה של שמחה/ חייבים לעצור את המלחמה". כתב אביב, אך לא זכה לראות את חלומו מתגשם.
אביב היה מוערך ואהוד מאוד על כל חבריו ומפקדיו בגדוד "רומח". "בנכם הצטיין בגדוד בכל תחומי העשייה", כתב מפקדו במכתב התנחומים להוריו, "היה מהמצטיינים בספורט, מהמצטיינים בכתיבה ומהמצטיינים בחוש ההומור. יכולתו המקצועית כחובש היתה מהטובות שהכרתי, הן באימונים, הן בהדרכה והן בטיפול במצבי אמת". "חייל מסור, שהפגין מוטיבציה גבוהה לשירות צבאי,... הקרין ביטחון עצמי לסביבתו ובלט בשמחת החיים שלו", ציין הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק באיגרת ששיגר למשפחתו. "אתה פרח שניתק מגבעוליו, משורשיו... והשאיר את הגינה שלנו חדגונית וחיוורת,... כי האביב חלף, חלף ולקח אתו את כל קרני השמש המיוחדות שלו והשאיר אותנו חסרי צבע", כתב דברים לזכרו יוני, חובש גדודי.
שיריו של אביב, שהושפעו מאוד ממותם של חבריו לנשק, כמו נוגעים בגורלו. "החיים שלנו הם כמו הים/ כל כך מסוכן/ והזמן, הזמן הוא משחק שנגמר", כתב באחד מהם. בין שברי המסוקים המרוסקים בשאר ישוב נמצא שיר נוסף, שהפך לשיר פרידה: "חיילים לא בוכים בהלוויות": "הרבה זמן לא בכיתי / בעיניים עמדו לי הדמעות/ התאפקתי/ חיילים לא בוכים בהלוויות./ אני חושב שעכשיו/ אני מוכן/ לבכות".
בכל שנה מתקיים לזכרו "טורניר אביב" - תחרות ג'ודו לנוער ובוגרים, במועדון "הפועל פתח תקווה".
 
סמל ראשון אביב גונן בן תמי ורמי
בית העלמין הצבאי: פתח תקוה
חלקה: 6 שורה: 2 קבר: 5
 
 
סגן
טיטו, לירז (רז)
 
בן רבקה ורפאל, נולד ביום ט"ו באדר תשל"ח (22.2.1978) בפתח תקווה, אח בכור לשלומי וברק. את שנותיו הראשונות בילה לירז בטיולים עם הוריו ברחבי הארץ. לירז למד בבית-הספר היסודי 'אורנים' ולאחר מכן בחטיבת-הביניים ובבית-הספר התיכון 'ברנר' במגמת כלכלה ויזמות, שם רכש את מרבית חבריו.
אהבתו הראשונה נתונה היתה לג'ודו. לירז השתתף בתחרויות רבות וזכה בהישגים נאים. במקביל לג'ודו, ניגן לירז על פסנתר בקונסרבטוריון העירוני במשך שמונה שנים ואף השתתף בקונצרטים רבים וקטף שבחים. גם בשובו מאובק ועייף מהצבא, היה יושב ופורט להנאתו על הפסנתר.
לירז התגייס לצה"ל ביולי 1996, חדור מוטיבציה להצליח ולשרת בחיל קרבי. הוא שובץ להנדסה קרבית והיה גאה בכך ושאף להצליח ולמלא את המוטל עליו ללא דופי. עיניהם של המפקדים לא פסחו עליו והם קידמו אותו בהתאם לכישוריו. לירז סיים קורס מש"קים בהצטיינות ואחר-כך יצא לקורס קצינים. המסלול שעבר היה קשה ומתיש, ולעתים אף מתסכל, אך לירז ניחן בחוסן נפשי ובחוש הומור והוא לא נשבר בקלות אלא עטף כל קושי בבדיחה ושידר להורים שהכל בסדר. לירז סירב להשתחרר מהשירות ביק"ל ובלבנון למרות סיבות משפחתיות מקלות ותחינותיהם של הוריו. לירז הפריד הפרדה מוחלטת בין הצבא לבין הבית ובחופשות מהצבא היה הבית מתמלא בחברים והטלפון לא הפסיק לצלצל.
כיבוד אב ואם היה בשבילו ערך עליון ולירז ניצל כל רגע פנוי לבלות עם שני אחיו. הסבתות והסב זכו ביחס מיוחד, חום, אהבה והערצה. בחייו הקצרים הספיק לירז לעשות הרבה: טס לחו"ל, סיים קורס צניחה חופשית וקנה ג'יפ, שנסע בו לכל מקום. לירז רקם תוכניות רבות לעתיד, נסיעה לחו"ל, לימודים ועוד תוכניות שלא זכה להגשים.
סגן לירז טיטו נפל בקרב בלבנון ביום ז' באדר תשנ"ט (23.2.1999), יום לאחר שמלאו לו עשרים-ואחת שנים. באותו יום יצאו חיילים של סיירת הצנחנים, עם שני קציני הנדסה, אחד מהם לירז, למבצע יזום של צמצום טווח. הם יצאו ממוצב של צד"ל וכאשר היו בשטח נפתחה עליהם אש מנשק אוטומטי מטווח קצר. לירז נפגע ממכת האש הראשונה. יחד איתו נפלו רס"ן איתן בלחסן וסגן דוד גרנית, שמת מפצעיו מאוחר יותר, לא לפני שהזעיק חיילים נוספים והורה על פינוי הנפגעים. המחבלים הצליחו לחמוק ותהליך הפינוי של הכוח במסוקי סער ואפאצ'י ארך שעות רבות.
לירז הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בפתח תקווה. השאיר אחריו הורים ושני אחים.
לזיכרו של לירז הוקם אתר באינטרנט שכתובתו: www.liraz-tito.org. האתר מביא את קורות חייו, את סיפור הקרב שנהרג בו ודברים שנעשו ונכתבו לזיכרו.
מתוך שיר שכתבה צביה שרמן והלחין יאיר שדה לזיכרו של לירז: "אני אוחז בכף ידי תמונה שלך ילדי/ מביט ומדמיין אותך יושב כאן לידי/ ילדות ונעורים עוטפים זיכרונותי/ הנה שפתיך הנושקות פני// אני הוזה כי שבת אל הבית, כמו כולם/ איך מתרגלים לחיות עם בן שפתע נעלם/ חיי היו ודאי שזורים בך עד כלות/ גלה לי רז, איכה אשוב לחיות// לירז, לירז/ הכל שונה מאז/ שוב לא יהיה דבר כשהיה, ילדי/ רק געגוע עז/ אוחז בי ולא זז/ איה בכורי שלי היחידי..."
בשיר 'שקט, שקט' כותבת מרי: "הוא נולד ומת/ שקט, שקט/ עכשיו הוא נח ונרגע/ מאותה ההפתעה// בין סבך קוצים/ ואבנים קרות/ כשהדרך חזרה קצרה מאוד/ עופרת קרה/ פגעה בליבו/ והשאירה אותנו המומים/ וגם אותו// איפה אתה שם/ שומר על איזה סוד נעלם/ יחד עם עוד שני מלאכים/ שלושתכם יחד, הקצינים/ הכי אמיצים, הכי צנחנים/ צעדתם בראש/ בלי כל סיבה לחשוש/ והשארתם אותנו/ כאן למטה/ יתומים.// הלב שבור והעין כל הזמן דומעת/ ולאן אני רוצה ללכת/ אני לא יודעת// לחפש עוד משהו/ שיזכיר לי אותך/ את הצחקוק שלך/ את הגומה// את השקט, הדממה/ שכל כך איפיינה אותך/ במיוחד עכשיו/ לאחר מותך/ הוא נולד והוא מת/ שקט, שקט."
במלאות שנה לנפילתו, נערך ערב זיכרון מרגש ב"בית יד לבנים" בפתח תקווה, שנשאו בו דברים אישים מהצבא ומהעיר פתח תקווה. בערב נטלו חלק חבריו של לירז ולהקת 'אורנית', שחבריה חיברו שיר לזיכרו, שהתנגן מיד עם כניסתם לאתר.
אחת האהבות הגדולות ביותר של לירז היה הג'יפ. כל אימת שהגיע לחופשה מן הצבא היה עולה על הג'יפ ו"חורש", אם סתם לחברים ואם לחוף הצוק בתל אביב, שם היה מנסה את יכולת התנועה של הג'יפ על הדיונות. ביום 24.4.1999 קיים אביו של לירז מסע ראלי ג'יפים לזיכרו בפארק קנדה. הראלי כלל מסע ניווט בשלושה מקצים: מקצוענים, כללי ומשפחות. בסיום הראלי נערך טקס חלוקת גביעים ותעודות לזוכים. בטקס הסיום נשא האב דברים: "לצערנו הגדול, את לירז שום דבר שבעולם לא יוכל להחזיר וכעת מה שנותר אלה רק הזיכרונות, הזיכרונות מלירז ואותם דברים שאהב כל כך לעשות. הראלי הוא מעין דרך של נחמה להגיע אליו ולעשות את הדברים במקומו." מירוץ הראלי נערך בחסות חברות מסחריות ובערוץ הספורט הוקרן סרט על המסע.
 
סגן לירז (רז) טיטו בן רבקה ורפאל
בית העלמין הצבאי: פתח תקוה
חלקה: 6 שורה: 3 קבר: 4
 
 
סמל
קרני, עידו
 
בן דליה ויואל. נולד ביום י"ד בטבת תשמ"א (21.12.1980) בקיבוץ עמיר, אח לרינת. "תינוק מקסים, רגוע וחייכן, אשר כמעט לא בכה," סיפרה אמו. "כפעוט היה מביט על העולם בעיניו הכחולות המקסימות, כמו תמה ולא תמיד מבין את העולם המוזר של הגדולים." עידו אהב לחבק אנשים כבר מחודשי חייו הראשונים. הוא היה יושב עם האצבע בפיו ובוחן את העולם בדרכו המיוחדת. לימים אכן נתברר כי ניחן באבחנה מיוחדת לאנשים ולמצבים.
עידו גדל בקיבוץ עמיר שבצפון הארץ. בגן הילדים אהב מאוד לשמוע סיפורים ואגדות והיה יושב שעות ומאזין לסיפורים. הוא החל את לימודיו בבית-הספר היסודי האזורי 'לב העמק' בקיבוץ נאות מרדכי. בכיתה ז' עבר לבית-הספר 'עינות ירדן' בקיבוצו עמיר, ובו סיים י"ב כיתות. עידו נמשך מגיל צעיר לתחומים ההומניסטיים והצטיין בלימודיו במקצועות אלה, בעיקר בלימודי התנ"ך.
עידו אהב מאוד להיות בחיק הטבע, בפיקניקים משפחתיים שכללו שינה באוהלים. כבר כילד אהב מאוד בעלי חיים, ותמיד משך את הוריו לפינת החי שבקיבוץ. היה דאגן מטבעו ותמיד דאג לבני משפחתו. קשר חם היה לו לסבים שלו ועידו ידע להחזיר להם המון אהבה על אהבתם אליו. הוא היה קשור מאוד לאחותו הבוגרת, רינת, ודעתה היתה חשובה לו יותר מכל. בבית-הספר היסודי התגלה עידו כספורטאי מצוין והתבלט בתחום האתלטיקה. הוא גם שיחק טניס, כדורגל וכדורסל, ואף היה שחקן מצטיין בנבחרת הכדורסל של קבוצת הנערים.
עידו היה בחור עם לב רחב וחם, בחור בלי 'פוזות', כן מאוד ופתוח. מצד אחד היה בו הרבה תום, ומצד אחר היה בעל דקות אבחנה מדהימה, קלט אנשים ב'חיישנים' הרגישים שלו וידע לדבר עם כל אחד בשפתו. היתה בעידו מידה גדולה של חמלה, אשר באה לידי ביטוי כבר בשנות חייו הראשונות. משבגר, גילה יחס מיוחד לאנשים מבוגרים, שתמיד התעניין בהם ובמצוקותיהם. גם לפעוטות וילדים היה לעידו יחס מיוחד - הוא פשוט היה 'משוגע עליהם', אהב להדריך אותם ולעבוד איתם, והילדים תמיד רצו אחריו וחיפשו את קרבתו.
עידו היה חניך בתנועת 'השומר הצעיר', ובתום כיתה י"ב החליט לצאת לשנת שירות מטעם התנועה. לשם כך דחה את שירותו הצבאי. הוא יצא לאליפז, קיבוץ צעיר בדרום הארץ, שם עבד בתמרים ובנוי. בתום שנת השירות חזר לקיבוצו, ובהמתנה לגיוס לצה"ל הספיק לעבוד בגינות הנוי, וכן עם ילדי הגן שכה אהב.
בחודש יולי 2000 התגייס עידו לצה"ל, לחיל-התותחנים. הוא התגבר על קשייו שנבעו מכאבי גב, והחל במסלול של לוחם. סיפר מפקדו, סא"ל שי: "עידו היה חייל נפלא והתבלט בסקרנותו הרבה ובנחישותו ללמוד ולהחכים. עידו הביע את רצונו להתקדם במערכת הצבאית ולהיות מפקד, ועל סמך ההיכרות הקצרה איתו אני משוכנע כי היה יכול לעשות זאת בנקל." הוא השתלב היטב והיה אהוב על חבריו לצבא, אשר זכו ליהנות מההומור המיוחד שלו. חבריו לסוללה של עידו תיארו איך לא פעם נהגו 'לעלות לרגל' למגוריו, כדי לשמוע את הבדיחות הייחודיות שלו.
ביום י"א בניסן תשס"א (4.4.2001) נפל עידו בפעילות מבצעית באזור חברון. הוא יצא עם עוד חמישה חיילים בנגמ"ש מהמוצב שבו שהו, בפני-חבר שבסמוך לחברון, ואחרי כמה דקות של נסיעה הנגמ"ש התהפך וכל יושביו נהרגו. עם עידו נהרגו חמשת חבריו: סמ"ר עידן ברודי, סמ"ר אביעד קוליץ, סמל יקי ברדוגו, רב"ט אליסף בורוש ורב"ט עידו קליין.
בן עשרים היה עידו בנופלו. לאחר מותו הועלה לדרגת סמל. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין בקיבוץ עמיר. הותיר אחריו הורים ואחות.
כתבה אמו של עידו, דליה: "נזכור אותו בחיוך המקסים, באהבת האדם שבו, בהתעקשותו להישאר 'הילד הנצחי'. נזכור את ליבו הרחב והחם, ואת המלה הטובה והמנחמת שהיתה שמורה אצלו לכל אחד ואחד. נזכור את יושרו וכנותו הבלתי מתפשרת, ואת עוצמת המפוכחות שהיתה בו, שהרי לא פעם ניבא את מותו בטרם עת. אוהבים אותך, ילד שלנו, ולעולם תלווה את חיינו שכה חסרים את נוכחותך."
 
סמל עידו קרני בן דליה ויואל
בית העלמין: עמיר
 
 
 
רב נגד
פוגל, טוביה
 
בן חיה ואברהם. נולד ביום כ"ב באדר תשט"ו (16.3.1955) ברחובות להורים ניצולי שואה, אח ללאה. טוביה גדל והתחנך בפתח תקווה, החל את לימודיו בבית-הספר היסודי 'עין גנים', המשיכם בתיכון 'ברנר' וסיימם בתיכון עמל ב'.
כבר מילדות בלט טוביה בכשרון כתיבה יוצא דופן. הוא שלח ידו בכתיבת שירים, סיפורים ומחזות ובכל אשר כתב ניכרו רגישותו ותבונתו הרבה. הוא אף גילה מעורבות בנעשה במדינה ואחד מתחביביו היה לשלוח מכתבים לשרים ולראשי ממשלה. בעיזבונו נמצאו מכתבי התשובה שקיבל וחתימות, ששמר בגאווה, של אישים בולטים כיצחק רבין, לוי אשכול, בן-גוריון ואחרים.
טוביה היה פעיל וספורטיבי ואהב לשחק כדורגל ולצפות במשחקים. בצעירותו אהד את קבוצת 'הפועל פתח תקווה'. בבגרותו, ולאחר שעבר להתגורר בחיפה, הפך לאוהד מושבע של קבוצת 'מכבי חיפה'. הוא הדביק באהבתו את ילדיו ויחד היו מגיעים למגרשים וצופים בהתלהבות רבה במשחקי הקבוצה.
משיכתו ואהבתו העזה לים הובילוהו באופן טבעי לשרת בחיל-הים. לימים, כתב לאחיינו, שעמד לפני גיוס: "יום הגיוס הוא עוד תחנה בחיים... לתת, לתת, זהו מצפן דרכנו... תשמור על העולם ילד, כי אין לנו ברירה, זהו דגלנו, זוהי המדינה."
בתחילת אוגוסט 1974 התגייס טוביה לצה"ל ושירת בחיל-הים במקצועו, טכנאי אלקטרוניקה. בקיץ 1977 החל את שירות הקבע, שנמשך שנים ארוכות, עד יומו האחרון, והגיע עד דרגת רב-נגד. טוביה היה אדם תוסס ואוהב חברה ואהב לארגן ערבי הווי ובידור, בין היתר בסגנון 'חיים שכאלה'. בכל אירוע היה מסמר הערב, תמיד נמצא בקדמת הבמה, מפליא בחיקויים של דמויות מפורסמות וסוחף את הקהל בצחוק בלתי נשלט.
בשנת 1981 נישא לבחירת לבו יהלומה. הם בנו את ביתם בקריית ים, סמוך לבסיס שבו שירת, ונולדו להם שלושה ילדים: מורן, נועם ונדב.
טוביה היה אדם שנתן מהלב והנשמה, חבר אמיתי, נגד מעולה, בן ואח לתפארת, אבא למופת ובעל אהוב. גם בעת שירותו לא זנח את הכתיבה והמשיך לכתוב שירים מרגשים ורבי עוצמה. בשירו 'הצדעה לנגדים' הביע את האהבה וההערכה הרבה שחש כלפי עמיתיו: "ואתם הולכים לפני המחנה/ כעמוד האש, כדגל גאה./ צועדים חרושים בטלטלות הזמן/ משפחה של נגדים/ כנחל איתן/ בתשחורת המנועים וזרמי החשמל/ בגלגלי הרכבים, בתהפוכות הים./ במחסנים מסודרים,/ במכשירים המקולקלים/ בטילים המאיימים,/ במלחמות, בכוננויות/ ולעתים למשפחה - אין עדיפויות/ לדעת שדור בא ודור הולך/ ואתם, נשארים/ לעמוד כפופים ללוח זמנים/ לתת כתף למפקדים, לקצינים ולמנהלים/ להכשיר ולגדל חיילים טירונים/ לשמר את הגשר אל האזרחים/ לדעת תמיד לתת - כשלא נותנים/ להוביל את השיירה/ אתם הנגדים/! כעמוד שדרה גאה וזקוף/ לתת את הרוח בזה הגוף/ לדעת תמיד שהצבא - זה אתה/ מצאת החמה - עד כלות הנשימה./ וידיכם נוגעות בכל/ והם נוגעים בכם/ גם ביום פרישה/ בלבבכם נטעתם עוגן/ ואם תביטו בקצות הים/ בספינות הקרב/ היכולות לגלים ולאויבים/ כי אז ידעתם - /אתם תמיד איתם/! ולכם הנגדים - היום מצדיעים!"
במהלך שירותו השתלם טוביה בקורסים רבים, יצא ללימודים אקדמיים וסיים אותם בתואר ראשון במדעי המדינה.
ביום כ"ה בשבט תשס"ב (6.2.2002) נפל טוביה בעת מילוי תפקידו והוא בן ארבעים-ושבע. הוא הובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית בבית-העלמין ברחובות. הותיר אישה, שני בנים ובת, הורים ואחות.
את דמותו המיוחדת האיר אחיינו ניב, בשיר שכתב לזיכרו: "כשנפתח אלבום התמונות/ נשימה נעצרת, עולים זיכרונות/ תמונות בן יקר ואב/ חייל מחייך חיוך שובב./ כשמוציאים מחברות ישנות/ גרון נחנק, דמעות זולגות/ סיפורים על צוללת דקר/ שירים של בחור נבחר.// טוביה, קול קורא בשמך/ בוכה את לכתך/ החיוך לעד נזכור/ חם, נצחי, כקרן אור/ לב רחב, חם ואוהב/ חבר אמיתי, תמיד בלב/ לא נוכל להאמין/ שהכול כך נגמר.// כשנוסעים אנו לים/ כמהים למצוא ספינתך שם/ שטה ספינתך, לא תחזור/ עוד ניפגש, כשיגיע התור."
אוהביו של טוביה הפיקו קלטת וידאו לזכרו ובה, על רקע שירים שאהב, תמונות מתקופות חייו השונות, קטעי וידאו מאירועים שהשתתף בהם, סיפורים ועדויות.
 
רב נגד טוביה פוגל בן חיה ואברהם
בית העלמין הצבאי: רחובות
חלקה: 4 שורה: 9 קבר: 6
 
 
רב סרן
שי, דנור (דדון)
 
בן לצביה ואברהם דדון, נולד ביום ל' באדר א', תשל"ג (4.3.1973) בבאר שבע, אח בכור לרונן ולניר.
"הגחת לאוויר העולם," סיפרו הוריו, "ובאותו הרגע השתנו חיינו. רק אז ידענו מהם אושר, שמחה ואהבה. נולדת עם כרטיס מנצח וזו הסיבה העיקרית שהצלחת לממש את חלומות הילדות שלך. לימים נולדו אחֶיך רונן וניר. היינו משפחה מלוכדת, מאושרת, אוהבת וחמה. הייתה ביניכם אהבה מיוחדת, הייתם שלישייה מנצחת..."
צביה ואברהם מתארים ילד חייכני ומקסים, מלא מתיקות ונוכחות בבית, צועד ברגליים יחפות, חייכן ושובב. בן חכם ואנושי, שהעניק אהבה, נתינה, הקשבה וכבוד. כשבגר נהג לנהל עימם שיחות נפש: "בקולך המתון והעמוק תרמת תובנה".
שי גדל והתחנך בבאר שבע. בילדותו למד בגן רד"ק והותיר רושם עז על הגננת מרתה ריפא: "בין כל הילדים הנפלאים האלה בלט במיוחד ילד אחד בעל תלתלים כהים, עיניים ירוקות ומיוחדות, חיוך רחב ומקסים, גבוה, רזה, עם יופי שקשה לתאר. חכם, חרוץ, מבריק, חבר מיוחד, מוכשר מאין כמותו... היה בו משהו מיוחד ושונה כאילו כוכב לכת התיישב עליו ובישר לכולם: הילד הזה יהיה אדם מיוחד".
שי למד בבית הספר היסודי "גבים". נועה סלהוב, מחנכת כיתה ו'-ח', סיפרה על תלמיד מיוחד שאי אפשר לשכוח: "היה לו שקט פנימי מידבק ונוכחותו נסכה שלווה על הסובבים אותו. שי הפגין כושר מנהיגות ואינטליגנציה רגשית טבעית... היה דומיננטי. הוא נהג להביא בפניי קשיים והתלבטויות בנושאים יומיומיים מחיי הילדים והכיתה, תוך רגישות גבוהה לזולת, ובעקבות זאת נהגנו לערוך דיונים בשיעורים... סביב שי הכיתה התלכדה, לימודית וחברתית, ולא אחת אף שימש מגשר צעיר בין קבוצות ילדים. דעתו נחשבה. מעשיו נצפו. כולנו כאחד הערצנו והערכנו אותו... והוא לא אכזב. פעל מתוך צדק וראייה רחבה וארוכת טווח. לא מתוך הנאות הרגע... הוא הציב לעצמו מטרות ברורות והגשימן... עבורו לא היה תחליף לעקביות, ליסודיות ולעבודה קשה, אין קיצורי דרך... מבוגר במעטפת של ילד... בגיל שתים-עשרה היה ילד עם נשמה של מבוגר". שרית, חברתו לספסל הלימודים, סיפרה על פרויקט התנדבות במסגרת הלימודים: "שי, חדור מוטיבציה יוצאת דופן החליט לעזור לכמה שיותר קשישים... אחד נהג בצעירותו לערוך הצגות עם מריונטות... ושי מיד אמר לנו שחייבים לעשות משהו, חייבים לקנות לו מכספנו מריונטה... הנחישות של שי, טוב הלב והכריזמה שלו באו לידי ביטוי, כמו תמיד".
בין השנים 1991-1988 למד שי בבית הספר הטכנולוגי של חיל האוויר בבאר שבע, ובכך לקח על עצמו התחייבות ארוכת טווח. הוא התמקצע באלקטרוניקה בשילוב לימודים עיוניים. המחנכת שלו, מריה שטוטלנד, העידה כי שי היה "שונה מכולם, בוגר, כריזמטי ומוכשר מאוד..." שי למד מתמטיקה בעצמו, בעבודה עצמית, חומר שהיה ברמה גבוהה משל הכיתה, והמורה נדרשה רק לכוון אותו מעט. תוך כדי לימודיו בטכני, התנדב שי ללמד בכיתות בהן לא הגיע מדריך באחד ממקצועות האלקטרוניקה. הוא גם סייע לחבריו ללמוד לבגרויות, היה קשוב לכל מי שפנה אליו ותמיד שאף למצוינות. "חבריו ללימודים מאוד העריכו וכיבדו אותו. למילה שלו היה משקל רב בין חבריו, ולי, בתור מורתו, היה העונג לתקשר איתו כמו עם אדם בוגר שמבין אותך כבר ממבט או מחצי מילה," אמרה מריה.
בשנת 1992 התגייס לחיל האוויר והתקבל לקורס טיס, אותו סיים בהצלחה במגמת מסוקי קרב. בתום קורס אימון מבצעי החל בתהליך הכשרתו כטייס צעיר בטייסת "צפע". בשנים 1998-1996 שירת כמדריך בבית הספר לטיסה של חיל האוויר בחצרים והכשיר את דור ההמשך. שי נחשב למדריך מצוין, שהיווה דוגמה לחניכיו. מפקדיו וחניכיו ראו בו מחנך ערכי, מוביל למקצוענות ולאחריות הדדית. לאחר סיום תקופת שירות הקבע בשנת 1999 המשיך שי לשרת במילואים ב"טייסת הקובּרות הדרומית", באיחוד טייסות ה"צפע" הצטרף לטייסת מסוקי הקרב הראשונה בבסיס חיל האוויר פלמחים. בכל שנות שירותו, בסדיר ובמילואים, השתתף שי במאות גיחות מבצעיות, במבצע "ענבי זעם" בשנת 1996, במבצע "גאות ושפל" בשנת 2000 ובמלחמת לבנון השנייה בשנת 2006. שי ביסס את מעמדו כטייס מעולה ומנוסה וכקצין איכותי, מקצוען ולוחם בכל רמ"ח איבריו, וכמדריך מסור מאין כמוהו.
כאשר שי הוצב בטייסת בשירותו הסדיר, הוא הכיר את ליהי קנור. השניים התחתנו ואיחדו בשם משפחתם "דנור" את שני שמות המשפחה שלהם. הם הקימו את משפחתם בראש העין.
במהלך שירות הקבע למד שי לתואר ראשון במתמטיקה ובמדעי המחשב באוניברסיטה הפתוחה. הוא למד מתוך סקרנות ורצון אמיתי לדעת, להבין, להעמיק ולפתח את תחומי העניין שלו. שי היה חכם, צמא בינה ודעת. לכל מקום היה לוקח את חוברות האוניברסיטה הפתוחה ובכל רגע פנוי היה יושב ולומד.
במקביל לעבודתו, התחיל ללמוד תואר ראשון נוסף במדעי החברה והטבע מתוך התעניינות רבה בתחום, אך לא הספיק לסיימו. נותר לו עוד מבחן אחד והאוניברסיטה החליטה להעניק לו את התואר לאחר נפילתו. הוא הקדיש חלק ניכר מחייו ללימודים, להתפתחות ולהעשרה שלו ושל הסובבים אותו.
לאחר שחרורו עבד שי בחברת ההייטק בי.וי.אר כמנהל פרויקטים, והיה לגורם משמעותי בחברה אל מול לקוחותיה בפרויקטים חשובים ואסטרטגיים.
במקביל לעיסוקיו השונים שי לא ויתר על תחביביו. הוא היה ספורטאי: בתיכון החל לשחק כדורעף וכבוגר שיחק בקבוצת חובבנים, תמיד הגיע למשחק מלא מרץ ואהבה. כמו כן רץ ריצות ארוכות ובמשך חצי שנה התכונן למרתון ברלין, שהתקיים כשבועיים לאחר מותו, חוויה שציפה לה ולא זכה ליהנות ממנה.
לחבריו היה לעתים כאח גדול. הם סיפרו על כישרונותיו ואיכויותיו המדהימות, על הביטחון שהקנה להם, על העצות, על הצניעות, על הזכות להכירו. שי התנהל בשלווה ובנועם ולא עשה עניין משום דבר. הוא מעולם לא קיטר או התלונן, היה רחב לב, אוהב אדם וחבר אמת. איש של ערכים ועקרונות, ישר והגון. אדם בעל אישיות קורנת וכובשת. תמיד מרוצה, מסתכל קדימה, מעבר לדברים הקטנים. שמחת החיים הבלתי נדלית שלו השפיעה על כל הסובבים אותו. "תמיד נתת זווית אופטימית לבעיות הקטנות של החיים," אמרו הוריו, "או שפשוט קיבלנו טיפ קטן לחיים. הקול שלך שהרגיע ועשה אותנו מאושרים ברגעי סערה..." שי ידע לפתור בעיות ומשברים בדרך רגועה ומפוכחת.
שי היה איש משפחה למופת, חם ואוהב, שהעמיד את הבית בראש סדר העדיפויות והמחויבויות שלו. הוא היה שותף מלא בגידול חמשת ילדיו, להם הייתה נתונה אהבתו הגדולה ביותר – רועי, רוני, רותם, איתי ויהלי. אב גאה, מעורב ואכפתי שהיה מודל לחיקוי והערצה. הוא השקיע בהם, ישב שעות עם כל אחד ואחד מהם ושיחק עמם במשחקים מאתגרים. ילדיו אהבו מאד להשתעשע עמו והוא התגלגל איתם על השטיח בצחוק והנאה. כשהוא בילה עם הילדים, נתן ביטוי לילד שבו ולא היה אדם מאושר ממנו. בשנה וחצי האחרונות לחייו בילה עם התאומים איתי ויהלי, בהם טיפל בבית מגיל ארבעה חודשים. במסירות ואהבה הוא שיחק עמם ויצא איתם לטיולים. שי אהב לטייל בארץ לאורכה ולרוחבה ובעולם, אהב את נופי הארץ ושביליה, אהב את האדמה ובעיקר את השמיים והנחיל את האהבה הזו לילדיו. ברוב תמונותיו הוא מטייל עם תרמיל או מנשא על הגב, מחייך והעיניים קורנות. שי התייצב בכל הזדמנות שבה נקרא לדגל ועל כך זכה להערכה והוקרה רבה. הוא נחשב לאחד הטייסים הטובים בטייסת שלו. ב-10.9.2008, יצא למילואים. במהלך טיסה מבצעית תקלה נדירה ברוטור גרמה להתרסקות המסוק מעל שדה חמניות של קיבוץ גניגר לאור השקיעה, כעשר דקות לאחר המראת המסוק מבסיס רמת דוד.
רב-סרן שי דנור (דדון) נפל בעת מילוי תפקידו בפעילות מבצעית, ביום י' באלול תשס"ח (10.9.2008). בן שלושים וחמש היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי קריית שאול. הותיר אחריו אישה וחמישה ילדים, הורים ושני אחים.
יחד עם שי נהרג בהתרסקות מסוק ה"קוברה" שבו הם טסו, רב-סרן יובל הולצמן.
אלמנתו ליהי ספדה לו: "נעלמת לנו באופן כה פתאומי בלי יכולת להיפרד ממך פיזית. אבל הדמות שלך, מי שאתה, ומה שנתת לסביבתך ובעיקר לי ולכל אחד מילדינו יישארו איתנו לעד. הילדים שחינכת בסבלנות, בקור רוח, באהבה כל כך גדולה. תמיד ידעת להקדיש לכל אחד מהם את הזמן הפרטי שלו. האמנת בחינוך לעצמאות, לאינדיבידואליות ולחופש בחירה מגיל רך. הטמעת בהם יכולות שהם יישאו איתם כל חייהם, וכמו שאמרת לא פעם, השקעת בתשתית... תמיד ידעתי שהבחירה שלי בך הייתה מדהימה, אתה בדיוק כמו שכתבתי על המצבה: 'אתה המים, האש, האוויר, האדמה שלנו'".
מתוך הספדי ההורים: "תודה לך על שהייתה לנו הזכות להיות הוריך. אנו גאים בכל אשר יצרת, חינכת ואהבת ושהיית כה קשוב לכולם... חיבקת את העולם והגעת למקומות רבים. כל מה שנגעת הפך למשמעותי, לגדול ומלא חיים... עצובים, בוכים וכואבים. גם הצחוק מתפרץ מדי פעם כי אין לנו זיכרונות עצובים ממך. שמחת החיים שהייתה לך חיבקה ודבקה בנו גם לאחר שעזבת אותנו... התייעצנו רבות... לגבי הדרך הראויה שנמשיך את חיינו כאשר הקן בבית התרוקן. קיבלנו ממך המלצות... ידעת להיכנס לעולמו של כל אחד ואחד מאיתנו..."
רונן דדון, אחיו: "שייקה – אחי... כשאני חושב עליו רק רגש אחד בא ללב: אושר. כשאני חושב עליו אני לא עצוב, אני שמח. אני לא יודע לקשור אותו לדבר אחר מלבד חיוך... כתפיים משוכות אחורה – מבט קדימה וחיוך מאוזן לאוזן כך הכרתי אותו, כך גידל את ילדיו, כך הוא חי את חייו, וכך אני אחיה את שלי".
סגן-אלוף אופיר , מפקד הטייסת: ... ניכר היה, כי השקט, אורך הרוח, השלווה הפנימית והסבלנות שלך קורנת פנימה למשפחתך ומביאה לסינרגיה אמיתית בתוכה. כך היית גם בטייסת, בגיחות הדרכה בקא"מ (קורס אימון מבצעי) או בטייסת. יושב שעות עם החניך, נשאר אחרון לתחקר, מתעקש לרדת לעומקם של דברים וסיבות, מתוך מקצוענות, סובלנות, ובעיקר אהבה רבה... שי ביצע כמאה ימי מילואים בשנה מתוך אמונה בדרך, במטרה ובחשיבותה. ואת כל זאת עשית בשקט, בצנעה ומתוך הבנת הדרך. במשנה מסופר על אחד מגיבורי דוד המלך שכשהיה יושב, עוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שהיה יוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ. כזה היית, איש עדין נפש ולוחם".
אנשים מחו"ל שפגשו אותו במסגרת העבודה ועבדו עימו, זכרו את שי לאורך שנים רבות, שיבחו את העבודה המקצועית שלו ואת הפרויקטים שניהל. חבריו לבי.וי.אר סיפרו על שי הדעתן בכל נושא, המקרין עוצמה וביטחון, על היכולת שלו לגרום לסובבים אותו להאמין בדרך שלו, לסחוף אחריו. הוא ידע לטפח צוות, להגדיר שיטות עבודה בסטנדרטים קפדניים. המעורבות שלו הגיעה לכל פרט בפרויקט והוא נטל חלק במתן הפתרונות.
בספר שהוציאו לזכרו בחברת בי.וי.אר כתב דובי: "גם כשהיו מתחים, ויכוחים וקשיים שי ידע לעטוף אותם באריזת מתנה ולהגיש אותם תמיד עם מילה טובה וחיוך על הפנים... מנהל טבעי, אמיתי, לא נתפס לזוטות, תכליתי ביותר, החלטי, פיו וליבו תמיד היו שווים. כשצריך היה להיות תקיף ולוודא שהמשימות אכן מתבצעות כהלכה הוא תמיד ביצע זאת באסרטיביות זהירה תוך שמירת כבודו של הזולת".
לזכרו של שי הוקם אתר אינטרנט http://www.shaidanor.co.il. כמו כן מתקיים לזכרו משחק שנתי בין קבוצת הכדורעף שבה שיחק לבין הטייסת שבה שירת. בראש העין נערך מרוץ לזכר שי, בהשתתפות המונים.
הוקם חדר הנצחה בבית הספר הטכני של חיל האוויר. הוריו מעניקים מדי שנה מלגה לאחד החניכים בבית הספר הטכני בתחום ששי למד.
ביוני 2011, נערך בבית הספר הטכני טקס מרגש ובו העניקה משפחת דדון מלגת לימודים ע"ש שי לתלמיד מצטיין. הטקס נערך בנוכחות מאות תלמידים, הורים, מורים, מדריכים ומנהל בית הספר. המחנכת של שי, מרים מוגילבסקי, כתבה להוריו: "היה לי כבוד להיות מחנכת הכיתה בה למד שי, בשנה הראשונה בבית הספר. שי התגלה כגאון וזאת בשל יכולת התפיסה המהירה שלו. אולם לצד יכולות אלו הוא היה אדם צנוע ביותר. לכבוד היה לכולנו כאשר שי סיים קורס טייס והיה לטייס הראשון בוגר בית הספר הטכני בבאר שבע. הכרתי אותך ואת בני משפחתך במהלך הלימודים של שי ואחר כך בשעות הקשות לאחר ששי נהרג, אמרתי לך לא פעם שלאחר שמכירים אותך ואת בני משפחתך מבינים מי היה שי. אתם אנשים נפלאים שאין רבים כמותכם, שי היה "מלח הארץ" ואתם "מלאכים עלי אדמות". תמשיכו ללכת בדרך בה אתם הולכים ולגדל את ילדיכם ונכדיכם".
אמו כתבה: "שייקה שלי. בלתי אפשרי לכתוב עלייך מבלי לראות אותך ולהביט בעינייך הירוקות המחייכות והאוהבות שהייתה בהן קרינה עזה. בבוקר אינך יכול לראות את הזריחה ובערב את השקיעה, את הפריחה הצבעונית והירוק שבנוף, את הרוחות ואת השלכת. את קולות הציפורים שמרחפות מעלייך, מצייצות מעל ביתך האטום. אתה לא יכול לשמוע וגם להביט אל השמים הכחולים וקצף הגלים ושמים מעוננים ממטרים של גשם בעולם שמלא חיים וטבע. ובערב ירח מלא ומיליוני כוכבים שמאירים את האפלה. אתה שוכב בתוך ארון, צפוף לך שם, חשוך, אטום, מכוסה בחומת אבנים. מעל החומה המון צמחים, פרחים ועצים והרבה ירוק. מעלייך חמישה פרפרים ססגוניים שמסמלים את חמשת ילדייך האהובים. מסביבך מראה של גן עדן של מתים גיבורים חסרי אונים".
 
רב סרן שי דנור דדון בן צביה ואברהם
בית העלמין הצבאי: קרית שאול
אזור: 2 חלקה: 20 שורה: 2 קבר: 8
 
 
סמל
כרמי, אור
 
בנם השלישי של פנינה ויגאל. נולד ביום י"ח באדר ב' (25.3.1989) בבית החולים "תל השומר". אח לנדב, מורן ודנה.
אימו סיפרה שכבר בתחילת ההיריון עם אור בחרה בשם זה: "יום אחד, בתחילת ההיריון, שמעתי את השיר 'אור' של שושנה דמארי, ומיד ידעתי שזה השם שאני רוצה לתת לך – אור, שהתינוק הזה שאני נושאת ברחמי יביא אור לחיי".
אור התבלט ביופיו יוצא הדופן, בעיניו התכולות העמוקות, בשיערו הבהיר ובחיוכו השובה. בילדותו וגם בבחרותו בלטו יופיו ואצילותו לעיני כול.
אופיו המיוחד והנוח של אור נתגלה מקטנותו. הוא היה ילד שובב, בעל ביטחון עצמי, חוש הומור בריא, עקשן ובעל חוש צדק מפותח.
אור התגורר עם משפחתו בפתח תקווה, שם החל את לימודיו בבית הספר הקהילתי-יזמי "הדר". לאחר שסיים את בית הספר היסודי המשיך ללמוד בחטיבת הביניים "רשיש" ולאחר מכן סיים את לימודיו בתיכון "עמל א'" בפתח תקווה.
אור היה ילד חכם ופיקח, וניחן באינטליגנציה גבוהה ובזיכרון פנומנאלי כמעט בכל תחום שבו עסק. במיוחד התעניין בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתחום הצבא והביטחון. את הידע הכללי הרחב שלו רכש אור תוך קריאת ספרים ואלבומים היסטוריים רבים. בין היתר ידע בעל פה את כל בירות מדינות העולם ואת דגליהן, כמו גם את כל ראשי הממשלה, הנשיאים והרמטכ"לים של מדינת ישראל מיום הקמתה, ואת כל מעשי הגבורה. משפחתו נדהמה כל פעם מחדש מהידע הרב שאצר בראשו. כולם היו נעזרים בידיעותיו הרבות בעת פתירת תשבצים.
תחום נוסף שבו התעניין היה ספורט בכלל וכדורגל בפרט, וגם בתחום זה היו ידיעותיו רבות ומעוררות הערכה. אור היה אוהד נאמן של קבוצת "הפועל פתח תקווה". הוא הלך לכל המשחקים שבהם שיחקה הקבוצה ונהג לעודד את הקבוצה האהובה עליו בכל שבת.
בין כל עיסוקיו ותחומי העניין שלו שמר אור מקום מיוחד למשפחתו, והיה קשור מאוד לאחיו נדב ולאחיותיו מורן ודנה. בילדותם נהגו האחים לשחק במשך שעות על המיטה, לפעמים השתוללו, ופעם אפילו פתח אור את הראש והאירוע נגמר בבית חולים.
כנער היה אור מצחיק, בעל חוש הומור ושנינות יוצאת דופן. הוא אהב לשמוח, לצחוק ולבלות, והיה ידוע כמי שנעים לשהות בחברתו. אור היה נער בריא, גבוה וחסון שאהב את החיים. טוב ליבו וחוכמתו ניכרו בעיניו ובמבטו העמוק והחודר.
תכונה בולטת נוספת שלו הייתה האופטימיות הבלתי רגילה שלו, שאותה הפיץ סביבו. הוא השתדל לראות את הטוב בכל דבר ותמיד הסתכל על מחצית הכוס המלאה.
אור התגייס לצה"ל ב-2.12.2007 ושובץ בחיל התותחנים. הוא היה חדור מוטיבציה ואף תִכנן לצאת לקורס קצינים ולשרת כקצין.
רב-סרן אורית קורמן, מפקדת פלחי"ק (פלוגת חיל קשר) "שובל", תיארה את אור בדברי ההספד לזכרו: "אור, כבר שלושה ימים שפלחי"ק 'שובל' ניצב המום וכואב על לכתך מאיתנו. הגעת לפלוגה לפני חצי שנה עם חיוך מבויש על פניך, נרגש ונמרץ לקראת תפקיד חדש בצבא. משיחתנו למדתי להכיר חייל ואדם אוהב חיים ואנשים, שמחפש את האתגר הגדול הבא. במהלך שירותך בפלוגה, תוך כדי עשייה רבה ומשמעותית, רכשת חברים רבים, אהבת את הפלוגה וכולנו אהבנו אותך. הצלחת להפוך את שותפיך לחדר למשפחה מלוכדת ומגובשת. כל משימה, קטנה כגדולה, קיבלת באהבה וברצון אמיתי לעזור, להשפיע ולהצליח. עמדת לצאת לקורס לוחם תִקשוּב מבצעי, קורס שציפית לו בכיליון עיניים ואשר היה אמור להוות עבורך את קפיצת המדרגה הבאה בשירות. בחודש האחרון היינו שותפים למבצע 'עופרת יצוקה', ואתה, כמו תמיד, חיפשת לתרום ולהשקיע היכן שרק אפשר. במשך כל תקופת הלחימה נתת את כולך במסירות, בין אם במפקדה או בממסר. תמיד עבדת בנחישות ובחריצות שאפיינו אותך כל כך".
מש"ק הדת מהבסיס של אור סיפר שחודש לפני האירוע, במהלך מבצע "עופרת יצוקה", ניגש אליו אור ואמר לו שהוא רוצה "לקחת על עצמו משהו". מש"ק הדת ההמום ידע שאור הוא חילוני גמור, שמימיו לא התפלל בבית הכנסת הצבאי, ושאל אותו מה הוא רוצה לקחת על עצמו ולמה. אור התעקש שהוא חייב לקחת משהו על עצמו, והפציר במש"ק להגיד לו מה לעשות. "אם כן," אמר מש"ק הדת, "אתה יכול לומר מדי בוקר אחרי הקימה 'מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה. רבה אמונתך'". וכך היה בחודש האחרון לחייו, בכל בוקר.
לאחר מבצע "עופרת יצוקה" נשלח אור עם חבריו לנופש, ממנו שב הביתה ביום חמישי. בערב צפו בני המשפחה במשחק כדורסל של "מכבי תל אביב". למחרת בבוקר מצא אותו אביו במיטתו ללא רוח חיים.
סמל אור כרמי נפטר בעת שירותו ביום י"ב בשבט תשס"ט (6.2.2009), כחודש לפני יום הולדתו העשרים. הוא נטמן בבית העלמין הצבאי "סגולה" שבפתח תקווה. הותיר אחיו הורים ושלושה אחים.
אור תכנן לצפות במשחק של קבוצת הכדורגל האהובה עליו, "הפועל פתח תקווה" אך לא זכה לכך, הוא נפטר בשנתו לילה קודם לכן. עם היוודע דבר מותו התארגנו אוהדי הקבוצה וציינו את מותו בדקת דומייה במשחק אליו אור כבר לא הגיע. מחווה ספונטנית זו ריגשה את בני המשפחה, ויוזמה זו הידקה את הקשר בינם לבין הקבוצה. שמו של אור הונצח באמצעות קריאת שמה של קבוצת הכדורגל של הילדים "הפועל אור כרמי פתח תקווה", ומשפחת כרמי מלווה את הקבוצה מקרוב.
במלאות שנה למותו ספדה לו אימו: "כשנולדת היית יפה תואר וכך נשארת עד יומך האחרון – גם במותך היית יפה כמו מלאך שעלה לשמים. אור, אתה חסר לי בכל יום ובכל רגע. אין שנייה שאתה לא במחשבותיי. לא פעם כשהדלת נפתחת נדמה לי שהנה חזרת, ועוד רגע תזרוק את הקיטבג הצבאי בכניסה לסלון. אני לא מסוגלת להאמין שחלפה שנה ולא ראיתי אותך, בכל חג, בכל שמחה, בכל אירוע, אתה כל כך חסר לי. כל כך היית חסר בחתונה של נדב, אבל הרגשתי שאתה מלווה אותנו בנוכחותך ונמצא איתנו בכל רגע. כמו בחייך גם במותך השארת לנו אור חזק שמאיר על חיינו כמו פרוז'קטור ומראה לנו את הדרך. אתה איתי כל הזמן, בליבי ובנשמתי. אוהבת, אימא".
אביו יגאל אמר: "להיות אבא של אור היה כבוד גדול. זכינו שתאיר את חיינו כמעט עשרים שנה, ואני זוכר כמעט כל יום. היית ילד, נער, בחור וגבר יפה תואר. כומתת התכלת של התותחנים כל כך הלמה את עיניך התכולות. ניחנת באינטליגנציה וזיכרון מדהימים. רק לפני כמה ימים מצאנו את עצמנו מתקשרים אליך תוך כדי פתרון של תשבץ: מי היה הרמטכ"ל השלישי? מהי בירת ניקרגואה? ועוד שאלות מהסוג הזה. תמיד נדהמנו ששלפת את התשובות תוך שניות. היו לנו יחסים טובים מאז ומתמיד, אך בתקופה האחרונה בחייך בילינו הרבה ביחד. היה בינינו קשר קרוב מאוד. היית בא איתי לעבודה כל יום. כל הדרך היינו מדברים, צוחקים. אני חושב שבתקופה הזאת למדתי להכיר אותך הכי טוב, היינו ממש חברים, לא רק אבא ובן ... הייתה לי הזכות הכי גדולה שהייתי יכול לבקש. כשלא היית איתי לא עבר יום אחד בלי שנדבר בטלפון לפחות פעם אחת, לפעמים פעמיים ושלוש פעמים ביום. שיתפת אותי בחייך, ידעתי עליך הכול. הכרתי את חבריך ומפקדיך מבלי לפגוש אותם. לצערי, היום אנחנו כבר נפגשים. אור, הכאב גדול מנשוא, הלב מסרב לקבל את רוע הגזרה ... אני לא אשכח את השניות האלו באותו בוקר כל חיי, אותן שניות שבהן הבנתי איך הכול יהיה שונה מעכשיו. לא הייתה לנו שום שליטה על מה שקרה. עד היום אני מתקשה להבין מה קרה. אני מתקשה להאמין שעברה כבר שנה. שנה שלא דיברנו, שנה שלא הקפצתי אותך לבסיס, שנה שלא אכלנו יחד במסעדות כמו שכה אהבת. אין יום שעובר, אין רגע, אין שנייה שאתה לא נמצא במחשבותיי. אי אפשר לתאר במילים את הגעגוע ... אור, אני מבטיח לך שלעולם לא נשכח אותך ותמיד נזכור איזה אוצר היית ..."
מפקדו ידידיה שטרן ספד לו: "אור היקר, לא הרבה פעמים בחיים פוגשים אנשים טובים באמצע הדרך. כשכן פוגשים לא תמיד מבינים את זה במבט ראשון. אתה היית אחר. כשפגשתי אותך הייתי מפקד פלגה, כשבמקביל לתפקידי התמודדתי עם מות אבי האהוב. עברו אצלי יותר ממאה חיילים לאורך השנים, אבל עם מעט פיתחתי קשר אישי כמו שהיה לי איתך. כבר מהשיחה הראשונה הבנתי שעומד מולי בחור מיוחד, עם מבט חודר ואמיץ וחיוך ביישן. בשיחות איתך – לעתים אל תוך הלילה – שאבתי כוחות לא פחות משנתתי לך. הביטחון שלך במשפחתך, תחושת השליחות שלך כלפיהם, הכניסה אותי לפרספקטיבות הנכונות בתקופה לא פשוטה. על כך תודתי. אור היקר, הייתה לי זכות להיות מפקדך! שמור עלינו מלמעלה יחד עם שאר הצדיקים".
תום כרמי, בן דודו כתב לזכרו של אור את השיר "אם היו לי כנפיים": "אם היו לי כנפיים הייתי טס לגן עדן לוודא שהכול בסדר / שאתה מחייך ומאושר ושום דבר לא מדאיג אותך כמו בעבר / בעיותיך כבר לא מהוות לאף אחד שום בעיה / וכל מה שנשאר לי זה רק זיכרון נחמד ותמונה קטנה // הבית קר והתמונות שלך נמצאות בכל עבר / אבא חזר מתפילה ואומר שיהיה בסדר / אני חושב עליך מבוקר ועד ליל / כועס מתפלל כועס ומתאבל // אם הייתי יכול לומר לך מילה / הייתי אומר שמור עלינו מלמעלה / ואילו יכולתי להגיד לך כמה מילים / אז מצטער שלא היינו יותר קרובים".
משפחתו הקימה אתר אינטרנט לזכרו ובו קורות חייו, גלריית תמונות, הספדים ושירים - http://www.or-carmy.co.il
כמו כן מארגנת המשפחה שיעורי תורה לזכרו של אור ביום הזיכרון לפטירתו. זאת ועוד המשפחה הקימה את עמותה לזכרו של אור כרמי ז"ל, עמותת אח"י – אור חדש יאיר – שמטרתה סיוע כלכלי לנזקקים, חלוקת תלושי מזון לחגים וליווי משפחות נזקקות במהלך כל השנה .
 
סמל אור כרמי בן פנינה ויגאל
בית העלמין הצבאי: פתח תקוה
חלקה: 7 שורה: 4 קבר: 7
 
 
סמל ראשון
גרינצויג, אברהם (אבי)
 
בנם של חדוה וגדעון. אברהם (אבי) נולד בפתח תקווה, בבית חולים "השרון", ביום כ"ד באב תשנ"ג (11.8.1993). אח תאום של ענבל. הוא נקרא על שם סבו.
אבי היה ילד שובב, מצחיק, חכם מאוד וסקרן, סיפרו הוריו. הוא גדל והתחנך בפתח תקווה, למד בבית ספר יסודי בעיר, בחטיבת ביניים על שם רשיש ובתיכון העירוני על שם גולדה מאיר. אבי גדל מוקף חברים ואהבה. הכול הכירוהו כאדם טוב, משקיע ויצירתי, אשר תמיד חשב ופעל באופטימיות גדולה. לקראת סיום הלימודים הוא הכיר בתיכון את מי שהייתה לבת זוגו האהובה עד נפילתו, מלורי וולטר.
כשהגיע לתיכון החל ללמוד באופן מקצועי לנגן בגיטרה. תחילה למד על גיטרה ישנה שהייתה בבית, בהמשך עבר לגיטרה חשמלית ואף היה לנגן בס בלהקת "פריזמה". יחד עם הלהקה זכה להופיע במופע המרכזי בראשון לציון ביום העצמאות – "רוק עצמאות".
אבי אהב ספורט, בעיקר כדורגל, ואהד את קבוצת הכדורגל "הפועל פתח תקווה".
מגיל צעיר התחנך על ערכי אהבת הארץ, והיה לו ברור שיתגייס לשירות קרבי. בסיום י"ב הגיע לביתו צו הגיוס עם השיבוץ לחטיבת הנח"ל, חטיבת חיל רגלים כפי שרצה, ואבי שמח על כך והתרגש מאוד.
ביום 23.11.2011 התגייס לצה"ל והגיע לגדוד "שחם" 931 בחטיבת הנח"ל. הוא עבר מסלול מפרך של טירונות, אימון מתקדם ופלוגת מסלול בחברון ואז קיבל את סיכת הגדוד ועלה לפלוגה הוותיקה, המבצעית. במהלך השירות נשלח לקורס צלפים, אותו סיים בהצלחה. בהמשך שירותו אבי קיבל ממפקד הגדוד, סגן-אלוף שרון, אות הצטיינות על תפקודו בפלוגה. במהלך השירות הוא הועלה לדרגת סמל ראשון ובתחילת 2014 מונה לשני תפקידים מוערכים – קשרו של סגן מפקד הפלוגה, וסגנו של הרס"פ (רב סמל פלוגתי). אבי נהנה מתפקידיו, השקיע בהם וביצע אותם ביצירתיות ובהצלחה רבה.
גלעד, מפקד הפלוגה של אבי, סיפר: "אבי, זמן קצר אחרי שהגעתי הצביעו עליך מפקדים ולוחמים, תמיד הציגו אותך כלוחם המצטיין של המחלקה ואחד הלוחמים הכי טובים בפלוגה, אולי הטוב ביותר בה ... כל המפקדים שעברו במחלקת הפטרול רבו עם מי תעלה לסיורים. ידעת להשאיר פינה שקטה למפקדים. הצטיינת בכל משימה, עמדת הכי טוב בכל מסדר. היית לוחם לדוגמה ... היה כל כך טוב לראות אותך, לוחם שאינו בוגר קורס מ"כים (תקלה!) מתנהג בצורה כל כך אחראית ומקצועית. מישהו שהגיע מתוך הלוחמים ונכנס למפקדת הפלוגה בשביל הלוחמים. נכנסת בשלב מוקדם יחסית למפל"ג והיית תקופה ארוכה יחד עם הסגל של מרץ 2011 אבל הרמה שלך, האחריות שלך, כמה שהיית ראוי לתפקיד גרמה לאפס התלבטויות לגבי המיקום שלך והמשימות שקיבלת כסרס"פ. ההחלטה בסופו של דבר על התפקיד שלך לא הייתה קשה: קשר סמ"פ וסרס"פ, השילוב של לוחם שנמצא ראשון בכל מקום יחד עם הסמ"פ ומהצד השני הסרס"פ, הבן אדם שידאג ללוחמים, שלא יילך לישון עד שכל לוחם יקבל מה שצריך ...
אבי, לא אמרתי לך מספיק כמה הייתי גאה בך, כמה הצטיינת בתפקיד שעשית אותו, תמיד היה לך אכפת איך הפלוגה מצטיירת. כמה הלוחמים שמחים ולא 'שבורים' כהגדרתך ... הלוחמים הרגישו שאתה באמת איתם כי כך באמת היה... אבי, כשאני חושב עליך עולים בי הערכים שהיו כל כך חשובים לך. אבי לא היה ביישן או שתקן, כל מה שחשב שלא נכון או שמפריע לו ישר ידע להגיד ולומר. ריכזתי ממש בקצרה את הדברים שאבי לימד אותי:
א. רעות. אי אפשר להתחיל בלי זה כשאני חושב עליך. היית חבר תמיד לויאלי ללוחמים שאיתך. חשבת עליהם ואהבת אותם ...
ב. חריצות ועשייה. לא יושב לרגע. כבוד מקצועי למה שאתה ולמה שאתה מייצג והכול מתוך דוגמה אישית, לא הייתה משימה שלא עשית. היית מופת לאיך מתנהג לוחם – מפקד בצה"ל.
ג. כבוד לפלוגה – רוח לחימה. גם ברגעים הכי קשים, הכי משביזים, הרמת את הרוח, שרת את השירים של הפלוגה. עבדת ימים ולילות שהפלוגה תהיה הכי יפה בגדוד ...
אני רוצה להודות לך על הזכות להיות המפקד שלך. היית הלוחם הטוב ביותר בפלוגה. גאה שפיקדתי עליך וגאה שנלחמתי לצידך".
סיפר חברו של אבי לשירות, דנון: "היית פרפקציוניסט. אם זה בעבודה שלך כסרס"פ ואם זה כקשר ס'. אני זוכר שהיינו באלון מורה, עוד יום שגרתי של עבודה, כולנו על חצי ב', כל אחד מתעסק בשלו - ואז החמ"ל כרז שיש מחבל באיתמר. תוך כמה שניות כבר היית על מדים וציוד מלא, מוכן לנסיעה ... כשחזרתם מההקפצה מה שכולם דיברו עליו לא היה 'המחבל המזויף' מאיתמר, אלא על כמה מהר אבי הספיק לעלות על ציוד ולהיות מוכן. עוד דבר שאני זוכר טוב, זה שבין ביקורת לביקורת נכנסת יום אחד למטבח והחלטת לעשות לו יום טיפול לא רגיל. קראת לכמה תורנים, ובמשך יום שלם לא נחת לרגע עד שהגעת למצב שרצית. המטבח היה נקי כמו חדש.
היית מיוחד. למרות שהיה לך כוח ויכולת בתור מפקד לתת משימות לחיילים ולוודא אותן אחרי כמה זמן, עבדת יחד איתם, הזעת איתם והיית חלק מהם. זו עוד אחת הסיבות שכל כך היית אהוב על כולם. כי קודם כל היית בן אדם. היה אכפת לך מכל חייל וחייל כאילו היה החבר הכי טוב שלך".
בחודש יוני 2014 התגבר ירי רקטות מרצועת עזה לישראל, ובעקבות כך יצאה ישראל למבצע "צוק איתן" נגד החמאס באזור עזה. המבצע החל ב-8.7.2014 בהפצצות מהאוויר, וכעבור תשעה ימים החלה כניסה קרקעית של יחידות צבא לרצועת עזה לטפל במוקדי הירי ובמנהרות הטרור, משימות שבוצעו עד תום המבצע בסוף חודש אוגוסט.
סמל ראשון אבי גרינצויג נפל בקרב במבצע "צוק איתן" ביום כ"ח בתמוז תשע"ד (25.7.2014). על שהראה דבקות במשימה וחתירה לניצחון, אחריות ורעות, הוענק לו אחרי נפילתו ציון לשבח של אלוף הפיקוד: "... הפלוגה המבצעית של גדוד 'שחם', שבה מילא סמל ראשון אבי (אברהם) גרינצויג, תפקיד קשר של סגן מפקד הפלוגה, הונחתה לירות אמצעִי לחימה כדי לפרוץ דרך בתוך רחוב. במהלך ההכנות לירי אמצעי הלחימה, נורה אל הכוח טיל נגד טנקים, לוחם אחד נהרג ושניים אחרים נפצעו. מיד לאחר מכן נפתחה אש מקלעים והושלכו רימוני רסס אל שאר הלוחמים. באותה עת, שהה סמל ראשון אבי, עם מפקדו, סגן מפקד הפלוגה, במבנה סמוך... ומיהר להגיע למקום. בהגיעו לנקודת האירוע ראה לוחם נוסף ובכוחות משותפים הם החלו לפנות את הפצועים והכול תחת אש המחבלים... הוא מיהר לשוב לשדה הקרב כדי לסייע לפצועים נוספים. בפעם השנייה, בה ניסה לפנות פצוע נוסף, הוא נפגע ונפטר מפצעיו בהגיעו אל גדר הביטחון המפרידה בין מדינת ישראל לבין רצועת עזה. "
אבי היה בן עשרים בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בסגולה, פתח תקווה. הותיר הורים, אחות תאומה, ואת בת זוגתו מלורי וולטר.
ענבל, אחותו התאומה של אבי, שאף היא שירתה בנח"ל, ספדה לו: "אחי התאום, חצי ממני שהלך. אני יושבת מול דף ריק ולבן וככה אני מרגישה שהלב שלי כרגע. הלכת והשארת אותי לבד. תמיד היינו שניים. תאומים. חברים קראו לי אבי שתיים ולך ענבל שתיים. הייתי כל כך גאה בך. כל כך רצית להתגייס לנח"ל וכל כך התרגשת כשידעת שתלך לחטיבה הירוקה. בסופו של דבר, גם אני הייתי חלק ממנה בשירות שלי. בכל פעם שהייתי אומרת שאני אחות של אבי מנובמבר 2011, אנשים היו מתחילים להתרגש. כל כך היית אהוב על כולם. החזקת ככה כמעט שלוש שנים, קווים ואימונים ויציאות מעטות ואנחנו שמחכים לך בבית. התגאיתי בך שאתה משלים שירות מלא כחייל קרבי. ידעתי כמה שזה קשה וכמה כולם סביבך מעריכים אותך ... תמיד בסרטים אומרים שתאומים מרגישים אחד את השני. אני מרגישה שעכשיו טוב לך ומבטיחה לך שתמיד תישאר עם כולנו בלב ואף אחד כאן לא ישכח אותך ."אנחנו אוהבים אותך. נוח על משכבך בשלום" 
סא"ל ישראל שומר, מפקד מחטיבת הנח"ל ספד לו: "אתה אבי, כמו חבריך ליחידה ולחטיבה, היית חדור מוטיבציה. פעלת לפי הערכים עליהם חונכת בבית הוריך. שימשת דוגמה ומופת. לעולם נזכור את הדקות לפני היציאה לקרב ואת דבריך שנאמרו בחיוך: הקו האדום מבחינתך הם הטילים ששוגרו לעבר עירך פתח תקווה".
אבי וחבריו החליטו ביניהם לפני הכניסה לרצועת עזה שיקעקעו על גופם את האות הראשונה משמו של מי מהם שייפול בקרב, ואכן החברים קעקעו על גופם את האות A אחרי נפילת אבי.
כתבה מלורי, חברתו של אבי: "לילד הכי יפה בעולם, החבר הכי טוב שלי, גוש של אושר שלי, זה בערך המכתב האלף שאני רושמת לך מאז שנהרגת. וזה נהיה קשה מרגע לרגע, אני כבר לא יודעת מה לרשום, אני מוחקת ורושמת כבר עשר פעמים ... היית מדהים. אתה עדיין מדהים. בשבילי זה תמיד יהיה עדיין. אני לא חושבת שקיים עוד בן אדם כמוך בעולם, אני תמיד אמרתי לך את זה עוד מלפני כל הסיוט הזה. אני גם חושבת שמגיע לכולם לדעת את זה, במיוחד שאתה כבר איננו. מדהים וטהור, זה מה שאנשים צריכים לדעת עליך. השארת אחריך הרבה מעריצים. הייתי מעריצה שלך, כל כך גאה בזה שאתה חבר שלי... הרבה אנשים הרגישו ככה סביבך, תמיד היית מחייך, תמיד היית אומר עם החיוך הזה שלך 'הכול טוב, יהיה בסדר' גם אם זה המשפט הכי לא מעודד בעולם, ותמיד אמרתי לך את זה, אבל כשזה בא ממך זה הרגיש קצת שונה, כאילו באמת הולך להיות בסדר.
הפעם לא היה בסדר. השארת אחריך הרבה אנשים שכואבים את מותך. זה אפילו לא נשמע הגיוני באותו משפט. אף אחד לא רוצה להאמין שאתה באמת איננו, זה פשוט לא פייר שזה היית אתה צריך ללכת. מי קבע בכלל שתורך למות? זה פשוט לא נקלט. החור שיש לי בלב רק מתעצם מיום ליום והלבד הזה שאני מרגישה רק גורם לי לדקירות בחזה. הכי עצוב זה שהבן אדם היחידי שהיה מבין מה עובר עלי כרגע זה רק אתה ואתה לא פה. היית כל כך טוב, היית החבר הכי טוב שלי, זה פשוט לא הגיע לך. אין עוד אנשים כמוך בעולם, הייתי כל כך ברת מזל, לא הייתי מוותרת על שנייה אחת איתך. התבגרנו ביחד. כל כך השתנית בשנים האחרונות, נהיית גבר אוהב, אכפתי והגון, כבר לא היית ילד שמחפש לעשות שטויות. הצבא, הקרבי הזה שנהיית, שינה אותך לטובה. יש משהו בכם הקרביים שאני תמיד אסתכל מהצד ואעריץ ...
תודה על השלוש שנים הכי מדהימות בחיים שלי, שעיצבו אותי לבן אדם שאני היום. תודה שלימדת אותי מה זה לאהוב ולהיות נאהבת. בחיים לא אשכח את זה".
המשפחה הקימה אתר אינטרנט לזכר אבי, ובו סיפור חייו, אלבום תמונות, כתבות עיתונות שפורסמו אודותיו ודברים לזכרו, דברים שכותבים חברים וגם רבים שכלל לא הכירוהו.
בכניסה לאתר מושמע השיר "אני גיטרה" שכתבה נעמי שמר בביצוע דודו טסה, ביצוע שהיה אהוב על אבי. מילים מהשיר גם נחרטו על מצבתו של אבי. מתוך השיר: "אני גיטרה / הייתי פעם עץ אולי / ובתיבת התהודה / אני זוכר את / כל מי שניגן עלי / ואני אומר / תודה".
בראש האתר ציטוט מתוך "הנסיך הקטן" שכתב אנטואן דה סנט-אכזופרי: "אם מישהו אוהב פרח, שבכל מיליוני הכוכבים יש רק אחד כמוהו, די לו להסתכל בכוכבים וכבר הוא מאושר. הפרח שלי נמצא שם באיזשהו מקום".
באתר פייסבוק נפתחה קבוצה לזכר אבי ובה, לצד תמונות רבות שלו, מפרסמים בני משפחה וחברים דברי זיכרון ופרידה והודעות על אזכרות.
 
סמל ראשון אברהם (אבי) גרינצויג בן חדוה וגדעון
בית העלמין הצבאי: פתח תקוה
חלקה: 8 שורה: 1 קבר: 5